באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"עובדה" סוגרת עונה, רביעי 20:45, ערוץ 2

איציק מרדכי היה גאוות העדה הכורדית, ועד שאול מופז - גם גאוות עדות המזרח. זה שהצליח "לנצח" "אותם", ולשבור את המחסום האשכנזי בצמרת השלטון. הוא לא אומר את זה בראיון עם אילנה דיין, אבל הוא רומז: יש כאלה שהיה להם עניין להפיל אותי. ובמילים אחרות: יש כאלה שלא מצא חן בעיניהם שהוא היה אלוף שלושת הפיקודים, שהתקרב לראש הממשלה דאז נתניהו, שהיה שר הביטחון, שעמד בראש מפלגת המרכז, שהציג את עצמו לראשות ממשלה, שהעיז ולא התבייש.

ושוב הוא רומז: כמו שהתנכלו בפרשת קו 300 (פרשנות: כי היה נוח להפיל את זה עליו), כך גם בניפוח פרשת ההטרדות המיניות. מבחינתו, עכשיו זו פרשת קו 301, ומן הסתם עוד תהיה פרשת קו 302.

בית המשפט לא קנה את הטיעונים הללו. ובאמת, לך תוכיח אותם. יותר מדי קונספירציות, יותר מדי אנשים מעורבים. פתאום, להילחם על האמת מול השב"כ נראה פיס אוף קייק.

קשה לי לדמיין איך נראים החיים החדשים של מרדכי - אותם חיים שהחלו עם הקראת פסק הדין במארס 2001, בעקבות התלונות של הקצינה א' מפיקוד צפון, ופעילת הליכוד נ', שאחר כך כתבה מכתב שבו היא אומרת "הייתי כחומר ביד היוצר" (המשטרה והתקשורת), אבל אף אחד כבר לא התייחס אליה. יש פסק דין, וגמרנו.

הראיון שערכה דיין, בתוכנית סיום העונה של "עובדה", התבצע בהמשכים - לפחות שלושה חלקים נצפו בתוכנית, כולל הפעילות הנוכחית של מרדכי למען שדרות. כל הזמן חזרו על עצמם אותם משפטים: "אני מצפה לרגע שבו האמת תצא לאור", "אדם שכל חייו נשפט רק פעם אחת בקו 300, וזוכה", "אין לי ספק שבית המשפט טעה בגדול בסוגיות האלה", "זה לא מה שהיה".

זה לא מה שהיה, ומה שהיה זה שמרדכי מינה את מופז לרמטכ"ל, מזרחי ממנה מזרחי, ולא את האשכנזי מתן וילנאי שכינה את המהלך "מעשה נבלה" - ועד היום אני לא סובלת אותו על זה. אין לי מושג באלו חוטים השחצן הנפוח הזה משך או לא משך, מה שבטוח יש לו יותר חברים בתקשורת שיכלו לעשות חגיגות עליהום על מרדכי, ובכך ליצור אווירה ציבורית מסוימת שגם השופטים מושפעים ממנה.

אין לי הסבר רציונלי למה כל כך קשה לי להאמין למתלוננות. אולי זה מפני שלא נפגשתי איתן, לא שמעתי אותן, אני לא יודעת מאין הן באו, ולאן הן הלכו. יכול להיות שכמו שאילנה דיין אומרת - אם זה נכון, אז יש כאן את אחד הדברים הגדולים ביותר בתולדות המדינה, ואם לא, אז כנראה שמרדכי במקומות מאוד לא טובים. בינתיים, אני מאמינה לו.

רייטינג: 16.4%, מקום שני בדירוג היומי

בקטנה: גם יצפאן חגג אתמול תוכנית סיום עונה, כנראה סיום עבודה עם הכבלים. אני יודעת שיש טרנד לא לאהוב גם אותו, וכמה מזרחים אני תוקעת פה בפוסט אחד, אבל באמת היתה יופי של תוכנית. המון אנשים הצטלמו ודיברו עליו באופן משעשע (בעיקר פוליטיקאים אבל גם יגאל תומרקין), שלישיית מה קשור באו בעיקר בשביל להצחיק את עצמם, שודרו קטעים מהראיון המצוין עם אריק שרון פלוס חיקויים מעולים שלו (שרק יהיה בריא), ועוד כמה חיקויים שהזכירו לי עד כמה האיש מוכשר. הנה, אני מודה, לא ראיתי את התוכנית שלו כל ערב, אבל אתמול היה יותר מ"נחמד", השיר של כוורת שהקדישו חברי להקת הבית.

בסוף בא גם שלמה ארצי כדי לשיר יחד את "שיר פרידה", ואז כבר נגררתי למחשבות שבשבילן צריך בלוג מוזיקה - ארצי הביא את כל הנגנים שלו ולא השתמש בנגנים של התוכנית, ובין היתר היה שם מאחור גם פיטר רוט. מה רוט, המוכשר ביותר, מחפש אצל ארצי? קודם הוא הפיק אלבום לאריק איינשטיין, עכשיו שלומ'קה, מה השלב הבא, פוליקר? (רוט זה אחד שאני רוצה לראות ליד ברי סחרוף)

"אבודים בטוקיו", שלישי 21:30, ערוץ הוט דרמה

ברור לי לגמרי שכל מי ששילם את השקלים שלו לצ'רלטון, יושב בערבים ורואה כדורגל. מכיוון שמדובר במאות-אלפי אנשים במצטבר, נשארו כמה מסכנים מול המסך עם שלל שידורים חוזרים ועניינים פתטיים כמו "איך עבדנו על עמנואל רוזן ובן כספית במונדיאל 2002", בחסות הסיגר של יגאל שילון. אף אחד לא יורק לכיוון, ובשום בית קפה נורמלי אין בחורים נורמלים. מה שמשאיר רק פתרון אחד.

בקיצור: סרטים, רבותיי, סרטים.

בשבועיים האחרונים היו פה לפני הזריחה, ולפני השקיעה, והכלה הסורית, ולפני זה גם צופן דה וינצ'י בקולנוע. עכשיו הגיע אל המסך הקטן - לא קניתי פלזמה - גם הסרט הקסום בהחלט "אבודים בטוקיו". כשהסרט יצא לקולנוע, זו היתה השנה של סקרלט ג'והנסון שעשתה גם את "נערה עם עגיל פנינה", ושל סופיה קופולה שזכתה להרבה כבוד, אפילו יותר ממה שקיבלה אחרי "חמש ילדות יפות" (עוד סרט טוב אך מוזר). לא ברור מה חיבר את שתי הנשים הללו, אבל יחד עם ביל מאריי יצא להן יופי של סרט.

אין פה באמת עלילה, ובכל זאת: בוב האריס (ביל מאריי) הוא שחקן קולנוע בשנות החמישים לחייו, שמגיע לביקור קצר בטוקיו כדי להוביל קמפיין פרסומת לוויסקי. שרלוט (סקרלט ג'והנסון) הצעירה נמצאת בעיר יחד עם בעלה הצלם, שבעיקר עובד ומשאיר אותה לבד עם השעמום - אפשר היה לכעוס עליו, אבל היא זו שהחליטה לבוא, מה גם שאיש לא אמר לה לא לקחת ספר טיולים. בכל אופן, התוצאה היא שני זרים בעיר זרה פלוס תרבות זרה, שווה מסע משותף בתוך טוקיו הצבעונית.

כך, עוברים חולפים השניים, ביחד ולחוד, במקדש בודהיסטי, מכונות משחקים מצ'וכללות, חוג שזירת פרחים, סרטים מוזרים בטלוויזיה פלוס חרקירי - פעולה שנדמה שכל אחד מהם היה שמח לעשות לעצמו רק כדי לישון קצת - מסיבות מוזרות וקריוקי ביזאר עוד יותר. מדי פעם הם מוצאים את עצמם אבודים בתרגום, כפי שקורה בסרטון הפרסומת לוויסקי או בבית החולים. הכל מצטלם נפלא בטוקיו התוססת, חוץ מארוחת הצהרים האחרונה והגועלית שלהם, שהם ככל הנראה אמורים לבשל לבד.

קצת מוזר לראות את "אבודים בטוקיו" בפעם שנייה: בפעם הראשונה מאוד התאכזבתי מכך שלא קורה בין בוב לשרלוט כלום. בפעם השנייה, הסוף נראה קצת קיטשי. ועדיין, עדיף ככה, מאשר זינדין זידאן הקשיש על הרחבה.

"אבודים בטוקיו" (Lost in Translation). ארה"ב 2003. 102 דקות. תסריט ובימוי: סופיה קופולה. שחקנים: ביל מאריי, סקארלט ג'והנסון, ג'ובאני ריביסי (אח של פיבי מ"חברים", וכאן בעלה של שרלוט), אנה פאריס (שחקנית בסרט אקשן). אתר הסרט.

"הכלה הסורית", שבת 21:30, ערוץ הוט סרטים

סרט ישראלי שכמעט כולו מתנהל בערבית, אחת השפות שאני הכי אוהבת, מה יכול להיות רע. ולגיבורה הראשית, בעיניי לפחות, קוראים אמל. בדיוק השם שניתן לי בקורס המיוחד לערבית שלמדתי בילדותי. כל ילד קיבל שם מהמורה, אני קיבלתי את אמל. כשסיפרתי לאימא שלי, היא נחרדה. אמרה שאמל זה שם של ארגון לבנוני אנטי ישראלי. זה היה זמן קצר אחרי החטיפה של רון ארד. למחרת החליפו לי את השם לסוריה (suraya). כמה סימבולי לסרט הזה.

אבל אלה לא הסיבות שהובילו אותו לאהוב את "הכלה הסורית". מדובר בסרט טוב, כלומר תסריט ומשחק טובים, אבל בעיקר טיפול נכון ורגיש בנושא בעייתי. כילדה, ולא בקורס ההוא אלא בבית הספר, למדתי שהדרוזים נאמנים למדינה שבה הם מתגוררים. שאין להם שאיפות מדיניות, ואין להם העדפות.

והנה, פה, בסרט, המציאות הרבה פחות יפה: רבים מהם מעוניינים לחזור אל החיים תחת השלטון הסורי. כשבשאר אל אסאד לוקח את השלטון בסוריה אחרי מות אביו, יש הפגנת תמיכה רחבה במג'דל שאמס. מדובר בעניין הרבה יותר עקרוני מזה: אין להם דרכונים, יש להם תעודות מעבר, ובאזרחות כתוב "לא ברורה". מילא, לפחות בדבר אחד צדקו בבית הספר: גבעת הצעקות חיה ונושמת. ואוחזת במגאפון. וצועקת.

מה היא צועקת? היא צועקת חיים שהופרדו, וחיים שייפרדו. למונה, הכלה שבעלה לעתיד הוא שחקן סורי מפורסם, כבר יש אח אחד שעבר לסוריה. המשפחה כבר לעולם לא תחבק אותו. לעולם. תראה, תצעק - אבל לא תחבק. כמה שזה מזעזע. ומונה הולכת בדיוק לעתיד כזה. משאירה מאחור את אמל, את האחים חתאם ומרואן, את אבא ואימא, את כל המשפחה המורחבת.

למה בכלל יש חתונות כאלה, שיוצרות טרגדיה אנושית? אי אפשר למצוא חתן דרוזי בישראל? במובלע מוזכר שמונה היתה נשואה פעם אחת בנישואים לא מוצלחים. האם זה הופך אותה לפסולת חיתון בכפר? דברים כאלה לא לימדו אותנו בבית הספר.

בינתיים יש למונה צלם חתונות ישראלי, וגיסה רוסייה, ומתווכת או"מניקית צרפתייה, ומשפחה סורית מעבר לגבול, והרבה ביורוקרטיה נטולת היגיון משני הצדדים, ועוד קצת משחקים מדיניים על גבה. ומאחור נשארת אמל, שלא מפחדת משום דבר. לא מבעלה, לא מהשוטר הישראלי, לא מאביה, לא מכל אחד אחר שינסה לעצור אותה. אמל פירושו בעברית תקווה. ואמל של "הכלה הסורית" נלחמת על התקווה הזו בכל כוחה. לעומתה, מונה שתקנית של ממש.

סצינה נטולת דיבורים אך רבת קסם היא סצינת הנסיעה מהכפר אל הגבול עם קונייטרה. כמה נהדר מצטלמת פה רמת הגולן, עם הטורבינות ברקע. הנוף שותק כמו מונה, היופי מתפרץ החוצה ממש כמו יופייה של הכלה. רק הסוף, שבו מונה ואמאל מתרחקות אחת מהשנייה בכיוונים מנוגדים, בו אין לו קסם ולא יופי. בו יש רק שתיקה. חבל. בעיניי הסרט היה צריך להסתיים בצעקה אחת גדולה.

"הכלה הסורית", ישראל 2004. במאי: ערן ריקליס. תסריט: ערן ריקליס וסוהא עראף. שחקנים: היאם עבאס (אמל), מכרם ח'ורי (האב חאמד), קלרה ח'ורי (מונה), אשרף ברהום (מרואן), איאד שיתי (חתאם), אורי גבריאל (השוטר) אוולין קפלון (הגיסה הרוסייה), מלני פרס (או"מניקית)