באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

המיליונר הסודי, ראשון 21:05, ערוץ 8

אנשים טובים ומעשים טובים באמצע הדרך תמיד עשו לי את זה. אני מסוגלת להתרגש מהם עד כדי דמעות גם בחיים האמיתיים וגם בטלוויזיה. ואתמול זה היה מין שילוב של שניהם: המיליונר פול וויליאמס שהונו נאמד ב-60 מיליון ליש"ט, ובנו בן, הגיעו למידלסברו שבצפון אנגליה, וליתר דיוק לשכונה הנחשלת תורנטרו. במשך עשרה ימים הם חיו שם כאילו הם סתם אנשים פשוטים, שאין להם בית או מכונית. במציאות הם גרים בבית אחוזה גדול.

איש העסקים מלונדון, ובנו שאוהב לבזבז כסף, היו צריכים להתחבב על האנשים בשכונה, להכיר אותם מקרוב, להבין איפה הבעיות ואיפה נקודות האור, ולהחליט לאן הם תורמים את כספם. כלומר, אלו שלושה בני מזל יקבלו 10,000 ליש"ט כל אחד, על מנת לעודד את תרומתם לקהילה.

כדי שזה יעבוד, פול הסתובב בין בעלי העסקים הקטנים, ואילו בן התנדב במעין בית מחסה שמקבל 750 פניות בשנה אבל יכול לדאוג רק ל-56 אנשים בכל פעם. הומלסים, נרקומנים לשעבר וגם זונות מגיעים אל המקום לכמה חודשים, עד שהם עומדים על הרגליים, מה שנקרא, ואז מסדרים להם דירה מרוהטת (יש תקציב של 130 ליש"ט שבו הם צריכים לקנות ריהוט) והם משתלבים מחדש בקהילה. זה מאוד תמציתי מה שאני מביאה כאן, וכמובן שזה הרבה יותר מסובך במציאות, וגם בתוכנית רואים את זה. על כל פנים, בן חווה שם חתיכת חוויה שוקיסטית.

גם פול עובר שם סוג של טלטלה רגשית. אין לו בעיה להודות שבחיי היומיום הוא רגיל להיות הבוס שמחלק לכולם הוראות, ואילו פה הוא מקבל הוראות מגברות זקנות שמאכילות את מסכני הקהילה פעם בשבועיים. פתאום הוא צריך להיות נחמד לאנשים שביום רגיל הוא בכלל לא מודע לקיומם, ושלא תורמים כלום לאינטרסים שלו – בניגוד גמור לאופי שלו - ושוב, הוא מודה בזה בפני המצלמה, בלי לייפות דברים. לא טריוויאלי בכלל.

מדובר בריאליטי חזק, שמטרתו להפוך את אנגליה למקום טוב יותר (וזה בלי קשר למצבה במונדיאל). כמובן שאצלנו בארץ תוכנית כזו לא היתה יכולה לעבוד – קודם כל מפני שכאן כולם מכירים את כולם, אף אחד לא היה נשאר "סודי", מייד היו מזהים אותו וכל העניין היה נופל. והרי להתחזות ל"אדם מן היישוב" יש תפקיד רציני בריאליטי הזה. בלעדיה זה לא אותו דבר.

שנית, גם אם היו מנסים לבחור במיליונרים לא ידועים, קשה לדמיין את הבעלים של ביטוח ישיר או סופר פארם למשל, יוצאים לשבוע בכרמיאל או מעלות. זה פשוט לא בשבילם. מעדיפים לתרום דרך העסק, ושיעזבו אותם בשקט. המקסימום שהאלפיון הישראלי מוכן לעשות זה לשלוח את המנכ"לים שלו לתוכניות כמו "בחזרה לתחתית" (שגם שודרה בערוץ 8).

אגב, גם הפרויקט החברתי שיזמה אורנג'-פרטנר, לחלוקת כרטיסים להופעה של ריהאנה תמורת 4 שעות התנדבות, לא מרשים אותי. אמנם הוא כביכול נועד לעזור לקהילה, אבל הוא לגמרי בתחום ה"נוח" למנכ"ל דוד אבנר, שבשביל הדוגמה האישית שיפץ מרכז נוער במצוקה יחד עם 80 עובדים. תארו לכם שאבנר היה מגיע לשבוע לירוחם, לומד מה הוא יכול לתרום לעיירת הפיתוח הזו, ואז מיישם פרויקט כלשהו. זה היה מבצע אמיתי!

בבריטניה זו היתה סדרה מצליחה. גם בארה"ב זה עבד. אולי בעוד מקומות שאני לא יודעת עליהם. אצלנו עושים דברים כאלה רק לטובת המצלמות של מהדורות החדשות. וגם אז לא ממש יוצא מזה משהו. ראו את אוטובוס החלומות של שמעון פרס, שהותיר את נצרת בעיקר עם שברו של החלום ופחות עם הבטחותיו.

נקווה שלא לחוות זאת שוב.

חוץ מזה, למקרה שתהיתם, "האולפן השקוף" של ערוץ 24 מאוד השתלם לירושלמים. ניר ברקת ידע מה הוא עשה כשחתם על דיל עם קשת - העירייה השקיעה 200 אלף שקל, אבי ניר השקיע 3.3 מיליון שקל, והסוחרים באזור כיכר ציון (ונחלת שבעה) נהנו מעלייה של 40% בפדיון.

וכמה רייטינג? בקשת מעדיפים לספור צופים, כי זה נשמע יותר טוב מ-1.2% צפייה ממוצעת. המספר הוא 2.1 מיליון צופים, שנחשפו לערוץ במהלך השהות בירושלים. בין הטאלנטים שאיכלסו את האולפן: אלירז שדה, כמובן, מיכל אמדורסקי, שרון חזיז ואורנה דץ.

אותי מעניין כמה יעשו בנתניה. כסף ורייטינג, זאת אומרת.

שום פלפל ושמן זית, שישי 19:00, ערוץ 1

רכוב על גלי וגולי המונדיאל, חזר אתמול השף חיים כהן אל ערוץ 1 ואל האכסניה הוותיקה והאהובה "שום פלפל ושמן זית". תוכנית ראשונה בסדרת תוכניות על אוכל איטלקי, בשיתוף ד"ר אלי לנדאו. אוי כמה התגעגענו.

אני בטוחה שגם כהן התגעגע. המסע שלו לערוץ 2 היה כישלון. אמנם הוא עבר לזרועותיהם החסונות של אבי ניר וקשת, אבל מתברר שלא כל זוגיות ברמת החי"ל היא ערובה להצלחה. תוכנית הפרה-פריים בשישי, יחד עם מרינה מקסימיליאן בלומין, היתה פיאסקו אחד גדול כבר מההתחלה (או כמעט מההתחלה, אם לא סופרים את הפרומו המוצלח). כהן איבד שם כל יכולת להפגין את אהבתו הגדולה לבישול, ונאלץ לתמרן בין עוד שלל משימות שהציבה לו ההפקה.

לעומת זאת, כאן, כלומר ב"שום פלפל", הוא שוחה בעיניים עצומות. הולך בשווקי רומא בעיניים עצומות ונותן לאף להשתכר מהריחות. תוכנית שלמה על בישול יהודי רומאי, עם מגוון מתכונים ומאכלים, כולל עוגות ממתכונים בני 200 שנה ומעלה שהאופה המופקדת עליהם מסרבת לגלות איך הן עשויות. אתה תעשה את העוגות שלך, ואני אעשה את העוגות שלי, היא מחפפת את כהן. וגם ככה הוא נשאר מבסוט.

בכהן יש משהו מאוד שורשי ומאוד נעים. בשותף שלו, לנדאו, יש המון ידע שרק מחכה להתפרץ החוצה. השילוב ביניהם יוצר תוכנית בת 50 דקות ללא פרסומות, שמוכיחה שלא חייבים הכל מהר-מהר, לא חייבים פינות ופרסומות, ובטח לא צריך "עוד משהו" ליד האוכל. כלומר "עוד משהו" מעבר לאישיות של כהן.

גם אם יש מתכונים עם בשר שאינם רלבנטיים בשבילי, אני תמיד לומדת משהו חדש. למשל, אני לא אוהבת לאכול שום, בשום מצב. אבל אתמול למדתי שאפשר לשים כמה שיני שום בשמן זית רק כדי שיעבירו טעמים לשמן, ואז להוציא אותם ולהתחיל את הטיגון של הבצל ויתר הירקות. אז הנה, אני עומדת לנסות את זה ממש בקרוב: לשמן שלי הולך להיות טעם חדש. וזו רק דוגמה קטנה. ובשבילה אני רואה תוכניות בישול. כדי לשפר קצת את מה שאני מביאה לצלחת שלי.

התוכנית הבאה תוקדש למטבח היהודי ונציאני. ברור שאהיה שם. וברור גם שלאהבתי לאיטליה יש חלק בסיפור. אפילו שהיא והמונדיאל כבר לא לייק.