באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

הוא פשוט לא בקטע שלך, באחד מערוצי הסרטים

אין שום דבר מקורי בסרט "הוא פשוט לא בקטע שלך". נתחיל בזה שהוא מתרחש בניו יורק, עיר בנאלית להחריד. נמשיך בכך שיש בו הרבה סיפורים ומערכות יחסים והתאהבויות, שמשתלבים בזה. ונוסיף שיש צוות גדול של שחקנים מוכרים. מצלצל כמו "מדרכות ניו יורק", למשל? כן, זה בדיוק זה, רק השחקנים התחלפו. בעצם, יש עוד נקודה אחת: ב"הוא פשוט לא בקטע שלך" לאף אחד אין ילדים. גם לא לזוגות שנשואים כבר כמה זמן. פשוט אין כניסה לצוציקים.

אפשר, אגב, גם לקרוא לסרט הזה "קראש" פוגש את "סקס והעיר הגדולה". או "בבל" פוגש את "חברים". ובטח יש עוד כמה מיקסים שהיוו מקור השראה. כן, הוא ממש לא מקורי, הסרט, אבל היי, הוא מה-זה כייפי! כל כך נהניתי שהוא העביר לי כאב ראש של שעות. פשוט התמכרתי לאמירות על אהבה, דיבורים למצלמה, ניתוח מערכות יחסים וקשקושיישן מהסוג הזה. למשל – אם בחור רוצה אותך, הוא יעשה הכל כדי להשיג אותך. אין סימני שאלה, ואין שכח במקרה, או איבד את הפתק או נסע מחוץ לעיר. מי שמעוניין, מתקשר. נקודה.

ונניח שזו אמירה קצת קיטשית, הרי לא תוכלו להתעלם מזה שסקרלט ג'והנסון מהממת. וברדלי קופר שווה, הרבה יותר מבן אפלק. וג'סטין לאנג, אני מבינה למה דרו ברימור התאהבה בו. בקיצור, יש על מה להסתכל, גם כשלא מהרהרים בשאלה שהציג אלכס (לאנג) לג'יג'י (ג'ניפר גודווין): האם את הכלל או היוצאת מן הכלל (אבל אם כן מהרהרים, אז נראה לי שרוב הזמן אני יוצאת).

שני סיפורים בסרט אהבתי במיוחד: את זה של ג'יג'י, שכל הזמן מתאהבת ומתלהבת, ולא מאבדת אמונה בחור אחרי בחור. בחיים לא הייתי מסוגלת להיות כמוה. אני הרבה יותר כמו אלכס, שיש לו כללים ברורים לכל דבר, וגישה פרקטית לחיים.

הסיפור השני הוא של קונור (קווין קונולי), שהוא גם בעצם אחד שמאוהב, אבל לא יודע מה לעשות עם זה. כדי להעביר את הזמן הוא יוצא עם כל מיני בחורות. עד שהוא מעז להגיד לזו שהוא מאוהב בה שהוא רוצה יחסים, ואפילו מחפש בית חלומות, היא אומרת לו: מה שאתה מציע לי זה מה שכל בחורה רוצה, רק שאני לא רוצה את זה איתך. טראח נפילה, אבל הלב לא נסגר ונאטם, אלא נפתח מיד מחדש. שוב, ממש לא אני, אבל מהצד, כשמסתכלים על זה, נראה כל כך פשוט.

אם יש סיפור שלא הייתי רוצה להזדהות איתו, זה הסיפור של אניסטון שמקיימת מערכת יחסים עם אפלק כבר שבע שנים, ואין שום טבעת נישואין באופק. כל המשפחה המעיקה הזו... יאק. עדיף להתרכז בחלקים אחרים של הסרט – שתודה לאל, לא נגמר באופן הכי קיטשי שיש. רק 60% קיטש, כלומר 60% בנאליות. לחיי הרומנטיקה שבדרך.

טריוויה: לג'ניפר אניסטון יש 20 דקות מסך, לג'ניפר קונולי יש 25 דקות. במאים לא יודעים מה טוב להם ולקהל שלהם, בחיי.

טריוויה2: דרו ברימור היא אחת מארבעת מפיקי הסרט.

הוא פשוט לא בקטע שלך (He's just not that into you), ארה"ב 2009. 129 דקות. במאי: קן קוואפיס. שחקנים: בן אפלק, סקרלט ג'והנסון, ג'ניפר אניסטון, ג'ניפר קונלי, דרו ברימור, ברדלי קופר, ג'סטין לאנג, ג'ניפר גודווין, קווין קונולי (מהפמליה), כריס כריסטופרסון, באזי פיליפס (מדוסון קריק וקוגר טאון)

אתמול בשעת ערב די מאוחרת, פתחתי את הטלוויזיה על ערוץ 25 - הערוץ שמעביר לייב את ההתרחשויות בווילה של "24/7 הדור הבא". אצלנו בעבודה קוראים לזה "האח הגדול" פוגש את "קחי אותי שרון". בכל אופן, היה זוועה.

כפי שכנראה שמתם לב לא כתבתי פה על תוכנית הפתיחה בערוץ 10. לא הסתדר לי לראות, וגם לא התעקשתי עם עצמי על זה. מספיק לי אח גדול אחד. אתמול כשפתחתי את הטלוויזיה חשכו עיניי, למרות שרוב המסך הואר על ידי בלונדיניות.

הזוועה היא כזו: איתן אורבך החמוד, עוד שלושה גברברים צעירים ופחות חתיכים, ומלא כוסיות צעירות אף הן. רק צעירים ויפים נכנסים לריאליטי הזה, שאין בו שום דבר אמיתי. במיוחד לא אמיתי ריכוז הבלונדיניות, משל היינו שבדיה. והרי ברור שאנחנו לא, רואים לפי השורשים - אצלנו קראו לכל בחורה מהזן הזה "גברת שחור במקור".

אז אתמול בערב כל החבורה היפה אך המשועממת הזו שיחקה משחק בהובלתו של אורבך. שתי קבוצות, כל קבוצה צריכה לנחש שם של סרט שמציג אחד ממשתתפיה, כאשר את שם הסרט בחרה הקבוצה השנייה. אם ראיתם את הפרק האלמותי ב"חברים" שבו הם שיחקו אותו דבר ואף אחד לא הבין את מוניקה, אתם יודעים למה אני מתכוונת. אם לא, כדאי לכם לראות, זה בטח יותר מעניין מ-24/7.

אני באמת לא מבינה מה חשבו בערוץ 10 כשהלכו על שיבוט הריאליטי הזה. לדעתי מה שמושך אנשים ב"אח הגדול" זה שמשתתפים בתוכנית אנשים "אמיתיים", בגילים שונים, במראות שונים, ואפילו במנות משכל שונות, למרות שאחרי שבוע קשה להבחין בזה כי לכולם שם מתנוון המוח.

גם בזירת המגישים אני צופה בעיה - אביעד קיסוס אינו המאמי הלאומי אסי עזר, וטל ברמן אינטילגנט אך אינו סמכותי כארז טל. ובעצם, ככל שחושבים על זה יותר, בכל הפרמטרים, מדובר בריאליטי שמתאים לערוץ נישה בכבלים או בלוויין, ולא לריאליטי בערוץ ברודקאסט (כלל ארצי). לשיפור המצב, הפכו היום את הבנים לבנאים בסרבלים ורודים, שהם למעשה פועלי הבמה לקראת כניסתה - כלומר הופעתה - של קרן פלס לווילה. מבטיח טובות? בדיוק ההפך הוא הנכון. אם זה הדור הבא, אני רוצה לחזור אחורה. אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי.

היתה מהדורה מעניינת אתמול, ולא כל יום היא מעניינת במידה כזו. כן, זה נכון שרוני דניאל התעצבן יותר מדי פעמים, ואמנון אברמוביץ' התחיל לדבר על ענייני כדורגל במקום להתרכז בפרשות ממשלתיות, אבל אם מתרכזים בכתבות, היה פה סיכום ראוי של השבוע הישראלי, עם חריגה אחת מעצבנת.

נתחיל עם זהבית כהן, מנכ"לית אייפקס – הקרן שהיא הבעלים של תנובה – שהגיעה להתראיין אצל קרן מרציאנו. אין דרך להתחמק מזה: כהן עוברת מסך ממש גרוע. אבל מה שחמור מכך, היא לא אומרת שום דבר שהציבור רוצה לשמוע. אל תבלבלו אותה עם רגשות, וגם לא עם מחירים ואחוזים.

כשמרציאנו מדברת איתה על הירידה במכירות הקוטג' בעקבות חרם הצרכנים, שנעה בין 25% ל-40%, כהן שולפת את המספר של סטורנקסט (חברה המתמחה בשירותי מידע בענף הקמעונאות): 6% ירידה בקטגוריה. כהן היא אישה של מספרים (מרצה לחשבונאות באוניברסיטה אמריקנית), והיא לא מתרגשת מפופוליזם. תנובה אולי לא תמשיך להעלות מחירים, אבל שתוריד אותם? תשכחו מזה, וזו החוצפה הכי גדולה של גברת כהן מפתח תקווה. מעניין מה חושבת על זה גברת כהן מחדרה.

אחת לכמה זמן התוכנית הלאומית מטעם עצמה של הערוץ הלאומי מטעם עצמו ומטעם הרייטינג, מחליטה להתחנף לצבא ההגנה לישראל. בוחרים איזו יחידה מובחרת, מבלים איתה קצת, וחוזרים עם כתבה סופר פטריוטית שמנפחת את החזה מגאווה על בחורינו המצוינים, ונותנת מוטיבציה למתגייסים פוטנציאליים. במדינות ערביות וקומוניסטיות עושים אותו דבר, ואז בתוכנית הלאומית יורדים עליהם. כמובן שזה לא קורה באותו יום, שתי הכתבות האלה, על הנחשלים ועל הלוחמים האמיצים, כדי לא לגרום לצופים להפעיל את הראש – למה מה שלהם אסור, לנו מותר.

והפעם, במסגרת התוכנית הלאומית – טייסים. תאמרו, מה כבר אפשר לחדש על קורס טיס? אז זהו, שאי אפשר. אז מה. המטרה היא לא לחדש, כאמור, אלא לתרום לגאווה הלאומית. כמו דנה אינטרנשיונל באירוויזיון האחרון, רק הפוך.

זה מתחיל בליווי טירונים לקראת קורס טיס, ואז מספרים לנו על המיונים לקורס, וברוח הזמנים – מראים שיש גם בנות, הרי חשוב לציין שהשוויון חי ובועט בחיל האוויר. חי ובועט? נכון אולי יותר לומר שהוא צולע, אבל היי, זה לא באשמת החיל או מפקד בית הספר לטיסה. מה שמעכב כרגע את הבנות זה רק הבנות. אם הן יבואו בהמוניהן, רבות יותר יישארו בשלבים הסופיים. עניין של סטטיסטיקה.

וזו הסטטיסטיקה של הצ'קים, כלומר הנקודות שבהן אנשים עפים מהקורס: בדרך כלל עוברים רק 4 מתוך 10. אלו שנשארים הם המובחרים. כמו פירות מובחרים, אבל הרבה יותר.

את הסיום אני משאירה לאלוף עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר, שמשוחח עם טייס צעיר שבשבוע הבא יגיע למסדר כנפיים: "לסיים קורס טיס זה הדבר הכי משמעותי שעשית בחיים שלך". לא חלילה להקים משפחה. לא עוד איזה משהו שיקרה בעשרות השנים הבאות. בגיל 21 אתה מגיע לשיא, ומשם אפשר רק לרדת. מדכא, הלא נכון?

ובמעבר חד, המחזאית ענת גוב מדברת עם יאיר לפיד על מחלת הסרטן. יוצאת נגד אבירי קדושת החיים. התוכן של החיים קדוש בעיניה, אבל לא החיים עצמם. אומרת בחדות: המוות לא מפחיד אותי (עוד נשיפת סיגריה, כי לא מפסיקה לעשן, גם בטיפולים באיכילוב). כל כך לא מפחיד, שעשתה ממנו ומהמחלה מחזמר, בכיכובה של ענת וקסמן ובבימויה של עדנה מזי"א. האם זה יהיה להיט כמו יתר ההצגות שלה? עזבו להיט, אמצו את תפיסת המציאות: "אני צוחקת כל הדרך אל הקבר. אני מקבלת רק תרופות שאני יכולה לחיות איתן, חיצונית וגופנית".

לסמדר פלד יש בדרך כלל כתבות מדכאות, הפעם נתנו לה לחגוג קצת עם ליאור סושרד, ההוא שזכה את אורי גלר ומאז לא מוכר בכלל כאן אבל מופיע הרבה בלאס וגאס, אירופה, סין ועוד מדינה ששכחתי. ביולי 2010 גם היה אצל ג'יי לנו, ובשבוע שעבר חזר לביקור שני אצל האיש עם הסנטר הכי גדול בשואו ביזנס. אי אפשר שלא להעריך את זה.

המוטו שלו פשוט: "לא בא לגרום לאנשים להאמין או לא להאמין, אלא לבדר, לעשות להם טוב על הלב". כמה בנאלי, כמה נכון. עכשיו גם עושים עליו סרט, "סקפטיקל", שבו בין היתר אורי גלר שב לפרגן לממשיך הדרך שלו – לא רק באחיזת העיניים, אלא גם בחוסר הפרגון והחשדנות הישראלית. לפלד, כאמור אבירת הכתבות המדכאות, הוא אומר: "תמיד תחשבי מחשבות שמחות, כי את אף פעם לא יודעת מי קורא אותן".

ולסיכום, הסטטיסטיקה של ליאור: הישראלים 70% נהנים, 30% מנסים לחשב "מה היה שם".

אהבתי את החלוקה הזו. אפשר לומר שאני 70% נהניתי מאולפן שישי, ו-30% אמרתי לעצמי: מה לעזאזל קורה פה?

* * * * * *

ובהפסקת הפרסומות: הניסיון של מפעלי ים המלח להוכיח לנו כמה הם נהדרים וכמה בלעדיהם אין בעצם ים המלח ואזור מלונות. מה שמעלה את השאלה, באיזו שנה בדיוק הם הזרימו מים לחלק הדרומי של ים המלח, ואיך זה מכסה/ מטייח את כל מה שהם עושים עכשיו.