באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

שישי עם טל ברמן, שישי 21:15, ערוץ 1

זו אולי אנקדוטה קטנה ולא מאוד חשובה, אבל נדמה לי שאפשר ללמוד מזה משהו על המצב כולו: בתחילת התוכנית "שישי עם טל ברמן" עומד המנחה החביב, מונה את שמות המשתתפים במהלך הערב, ואז מוסיף משהו בסגנון "קדימה, בואו נתחיל, יום שישי יום קצר". כידוע, הביטוי הקובע שיום שישי הוא יום קצר מתייחס לכך שמדובר ביום עבודה קצר. כשמשדרים תוכנית בערב של יום שישי (ובכלל צריך לקרוא לזה "ערב שבת"), לביטוי אין שום משמעות. הוא אידיוטי לגמרי בהקשר הזה.

למרבה הצער, זה לא הדבר האידיוטי היחיד ב"שישי עם טל ברמן". אמנם רק תוכנית שנייה וצריך לסלוח על מחלות ילדות, אבל רבאק, מי יכול לשרוד תוכנית שלמה כזאת? איטית, כבדה, משתרכת. ואפילו אין לה פרסומות שיתנו הפוגה קלה להתרעננות. הדרך היחידה לצבור כוחות להמשך היא לוותר על השירים ולעשות הפסקת קפה / שירותים. ודווקא זה חבל, כי עילי בוטנר, אוהד שרגאי ואדר גולד זה שילוב לא רע.

אם אני כבר מתייחסת לבוטנר, אז צריך להזכיר שלא מזמן הקדישו לו כתבה די ארוכה ב"אולפן שישי". ואלי פיניש, שהתארח לקידום הסרט "העולם מצחיק", גם כן קיבל לאחרונה כתבה לא קצרה בערוץ 2 (או 10, לא סגורה על זה). בקיצור, לא ממש מחדשים פה עם האורחים. היחידות שלא ראיתי כבר כמה זמן הן ציפי-עירית-חני / שביט-ענבי-נחמיאס, ובאמת לא התגעגעתי. בדיחות קרש יש לי מספיק במקום העבודה. ויותר מכך, לשלב את השלישייה הזו בפתיחת התוכנית זה אידיוטי, כי זה מבריח צופים. הן יכולות להשתלב אחרי שכבר יש איזה וייב לתוכנית, לא בשלב שצריך לחמם מנועים.

העניין הוא, כמובן, שבשום שלב אין וייב לתוכנית. ואם לומר את האמת, גם לא נראה לי שטל ברמן נהנה. לפרקים הוא נראה נבוך, לפרקים הוא נראה קצת סובל, אבל בשום שלב הוא לא נראה בטוח בעצמו. ואם הוא ככה, למה שאנחנו נהנה? הדבר הראשון שצריך לקרות בתוכנית שרוצה להצליח הוא שהמנחה ירגיש בבית, ולא ייראה כאילו רווח לו כשהמרואיינים מדברים בינם לבין עצמם, כאילו בכוונה הוא דאג שהם יגיעו בשלשות (אלי-דני-אסי / פיניש-שטג-לוי). ואם השאלות לא יושבות לו טוב בפה, צריך לשנות אותן. או לפחות שיהיה איזה חן בגישה שלו.

בוודאי שמתם לב שכבר מזמן לא הייתה על המסכים שלנו תוכנית אירוח. זה פשוט מפני שהפורמט מיצה את עצמו. נראה שבערוץ 1 נחושים להוכיח אחרת, ואני בטוחה שהם הולכים במסדרונות ואומרים לעצמם: לג'יי לנו זה עובד, לדיוויד לטרמן, לג'ימי קימל, אפילו לאופרה ווינפרי (למרות שהערוץ העצמאי שלה הוא קצת כישלון). הם רק שוכחים שברמן לא דומה לאף אחד מכל אלה, וזה שיש לו תוכנית מצחיקה ברדיו זה לא אומר כלום.

ברמן יכול לשאוף להיות גידי גוב בימיה הטובים של "לילה גוב", אבל גם מזה הוא רחוק כרגע. התוכנית שהוא אפה לנו עדיין לא קיבלה את מכת החום שהיא זקוקה לה כדי להיות מוכנה לאכילה. והאולפן שלו בכלל נראה כמו אולפן האירוויזיון של שנת 99', ולא כמו האולפן של דה וויס כפי שטען אלי פיניש, בניסיון לפרגן בכוח. אין לי מושג איך התוכנית הזו יכולה להשתפר, אבל ברור לי שהיא יכולה – במיוחד משום שאין לה שום פייט. ערב שבת הוא אחד הערבים המשעממים ביותר בטלוויזיה הישראלית שהרימה דגל לבן וסידרה לנו ערב שחור. טל ברמן יכול לנצל את החור הענק הזה, אם הוא רק ייקח איזה כדור שמחה אחד לפני הצילומים. ואגב, אלה לא חייבים להיות כימיקלים.

עד הבית - גיל ריבה עם נאוה בוקר, חמישי 22:30, ערוץ 2

לרגל פרסום דוח מבקר המדינה בעניין אסון השריפה בכרמל, החליטו בזכיינית ערוץ 2 רשת לשדר שוב את הראיון שערך גיל ריבה עם נאוה בוקר, אלמנתו של תנ"צ ליאור בוקר ז"ל. הראיון נערך בחורף, ושודר לפני כשנה. הוא שודר אחר כך גם בט' באב, כך שלמעשה אתמול היה מדובר בשידור שלישי שלו, ועדיין, קשה היה להתנתק מהמסך. יש משהו ממגנט בעצב ובכאב של בוקר, אולי בזכות האהבה הגדולה שהייתה לה ולבעלה – אהבה שהיא מציגה על המסך שוב ושוב.

כמובן שיש עוד צד למגנט: גיל ריבה, המראיין הכי טוב בטלוויזיה. זה לא במקרה שבוקר התראיינה אצלו. אם הם לא הכירו קודם (נראה לי שלא), הם בוודאי נפגשו לפחות שלוש-ארבע פעמים לפני הצילומים. אחרת ריבה לא היה מרשה לעצמו לשים יד על הברך שלה בזמן הראיון, כשהיא הייתה בעומס רגשי כבד, וגם לא היה מניח יד על כתפה כשהם עזבו את לוקיישן הצילום ונכנסו בחזרה לתוך הבית. היו שם חמלה והבנה מאוד חזקה, שאפשרו לבוקר להרגיש בטוחה יותר ולהיפתח למצלמה.

היא הייתה יכולה להרגיש בטוחה מעצם זה שכעיתונאית לשעבר היא מכירה את הכללים (הייתה כתבת פלילים, נסו לדמיין את המילים "כתבתנו נאוה בוקר מוסרת" בקול של קריינית מקול ישראל, ותראו איך זה מתיישב טבעי), אבל היא במקום מאוד רגיש שלא תמיד מאפשר שיפוט נכון. וכשהיא "בידיים" של מראיין אמפתי שהוא בעדה, זה מרגיע מאוד. במקרה של ריבה, זה גם לא פוגם באיכות של הראיון.

בוקר, שהייתה צעירה מבעלה ב-16 שנה, דיברה על הקושי להיכנס לחדר השינה המשותף – היא עברה לישון בחדר אורחים קטן בקומה השנייה של הבית. ריבה סיפר שבני משפחה היו צריכים ממש לחלץ משם בגדים של ליאור, כי נאוה הלכה לישון איתם כל לילה. היא סיפרה על האופן שבו התבשרה על מותו – כתב של עיתון חרדי התקשר אליה ודיבר איתה על כך בחוסר רגישות משוועת, כאילו מתוך ניסיון לברר אם היא מכירה את הבוקר הזה. היא דיברה גם על השיחות שהיא מנהלת עם ליאור בלב ובקול רם, ועל שלב הכעס על כך שהוא לא הציל את עצמו ולא חשב עליה ועל ילדיו וילדיה. לא היו להם ילדים משותפים, אבל שבועיים אחרי האסון מישהי סיפרה לה שליאור אמר שזה דבר שהוא מצטער עליו. עוד כאב לב לרשימה.

החיים לא חייכו לבוקר. שלושה חודשים לפני האסון נפטר אחיין שלה מלוקמיה. בגיל 20 איבדה את אימה, בפתאומיות (הנושא הזה לא הורחב ולא פורט). אחותה הייתה חולת סרטן. החיים שלה נראים כמו ניסיון אחד גדול, כמו שיעור אחד גדול שמכריח אותה לנהל את החיים ולסמוך על עצמה בלבד. לא בגלל חוסר אמון בבני אדם, אלא בגלל שאי אפשר לדעת מתי הם לא יהיו יותר בסביבה.

כל מה שנשאר לבוקר מבעלה הוא תג השוטר שלו, מפויח לגמרי, ואקדח שרוף ששוקם. לא נשאר עוד כלום, כמו שקרה ל-27 סוהרים ושוטרים נוספים שנהרגו באסון. למעשה הם נשרפו חיים במלכודת אש נוראית, ואי אפשר שלא לדמיין איך הם הרגישו, על מה הם חשבו, האם האמינו שזה הסוף, האם צעקו, בכו, שרו? מה היה שם?

לראות את הראיון ולחשוב על כך יום אחרי פרסום דוח אסון הכרמל, ש"ליקויים, כשלים ומחדלים חמורים" כיכבו בו, זה מקומם. השר אלי ישי לא מילא את תפקידו. שר האוצר יובל שטייניץ סגר את הברז. ראש הממשלה נתניהו לא קיבל החלטות. ורוב ההמלצות שבדוח הזה כנראה לא יאומצו לעולם – וזה הגרוע מכל. רק שזה לא יחזור על עצמו.

מודיליאני, באחד מערוצי הסרטים

לפעמים החיים יוצאים לא מסונכרנים. למשל, ב-2008 יצא לי להיות באירוע שבו השתתף השחקן אנדי גרסיה, אבל רק עכשיו, ב-2012, ראיתי את הסרט "מודיליאני" שאותו הוא הפיק ובו הוא כיכב ב-2004. הייתי יכולה לומר לו משהו, לשחקן הקובני הזה. אולי לשאול שאלה רלבנטית או שתיים. אבל אז אפילו לא ידעתי שנעשה סרט כזה, לא כל שכן שהוא שיחק בו.

אמדאו מודיליאני היה צייר ופסל יהודי איטלקי, שחי 36 שנה בלבד, בין 1884 ל-1920. שלושה דברים עולים באופן מובהק מהסרט שנעשה עליו, ושנושא את שמו. הראשון, שהוא שהיה יריבו המושבע של פבלו פיקאסו בעת ששניהם התגוררו בפריז. השני, שהוא אהב מאוד את בת זוגו ז'אן, למורת רוחם של הוריה. והשלישי, שהוא אהב עוד יותר את הטיפה המרה, את בקבוק האלכוהול, את השכחה. עובדת היותו יהודי לא הטרידה אף אחד, מלבד את אביה של ז'אן, נוצרי אדוק עם מוסר מעוות.

מודיליאני גדל במשפחה ענייה, שבאופן תמידי הייתה על סף עיקול. החוקים באיטליה של אותם ימים אמרו שמה שנמצא על מיטתה של אישה יולדת אסור לקחת, ומכיוון שאימו הייתה בהריון היה להם צ'אנס קטן. אבל המזל הטוב לא שפר עליהם זמן רב. הילד הקטן שראה וחווה את כל זה, וגם חווה את מותו של אביו בגיל צעיר, המשיך ללכת עם אמדאו המתבגר. לאורך כל הסרט הוא משמש כמצפון שלו, אך רק לעיתים רחוקות שניהם מרוצים. לרוב אמדאו מזלזל בתמימות הילדית, ולא מוכן לתת לה צ'אנס.

גם לפיקאסו הוא לא נותן צ'אנס, וזה כמובן הדדי. חייבת לומר פה במאמר מוסגר שלא נראה לי שפיקאסו היה כזה שמנמן, כמו השחקן שמגלם אותו, אבל אולי אני טועה. בכל אופן, אנדי גרסיה יותר דומה למודיליאני מאשר אומיד דג'אלילי דומה לפיקאסו. באחת הסצנות הנהדרות ביותר בסרט, שניהם נוסעים לבקר את אוגוסטו רנואר בביתו הענק שבכפר. הראש של רנואר צלול, אבל הידיים כבר לא מסוגלות לעשות כלום, והרי אין דבר נורא מזה לאמן. למרבה הצער רנואר לא נותן למודיליאני השראה לחיים, אלא יותר הוכחה לזה שלא חייבים לחיות עד גיל מבוגר אם ככה זה נגמר. כלומר אם יש לך שחפת, שקול פעמיים האם וכיצד אתה רוצה לטפל בה.

באותם ימים התקיים הסלון האמנותי של פריז, תחרות ציורים עם פרס בגובה 5,000 פרנקים, אז סכום נדיב ביותר. צמד הגאוותנים מסרבים להירשם לתחרות. אחד מהם יכול להרשות זאת לעצמו מבחינה כלכלית, וזה לא ידידינו האיטלקי. הוא, בקושי מכר ובקושי הציג. ועד שהסוכן שלו כבר השיג לו תערוכת יחיד, המשטרה התערבה וביקשה לצנזר אותה בגלל ציורי העירום שבחלון הגלריה (ככל הנראה פרט אמיתי בביוגרפיה של מודיליאני).

לכל אחד מצמד היריבים יש ציירים שמקיפים אותו. אבל בעוד שאצל מודיליאני זו נראית חברות אמת (במיוחד עם מוריס אוטרילו), ז'ן קוקטו נראה כמו גרופי דביל של פיקאסו. אין לי מושג אם זו היתה האמת. אם כן, זה מפחית מאוד מההערכה שלי כלפיו. בכל אופן, גם פיקאסו לא יוצא פה להיט. מה שכן, הציור שבו צייר את מודיליאני – מעולה.

יש עוד כל כך הרבה להגיד על הסרט הזה ועל שני הציירים הללו – שאת העבודות של שניהם אני אוהבת – אבל נראה לי שהדבר הטוב יותר הוא לראות את "מודיליאני" עצמו. ומי יודע, אולי ייצא לכם לפגוש את אנדי גרסיה ולשאול אותו שאלה או שתיים. נניח איך זה לרקוד סביב האנדרטה של אונורה דה בלזק.

הערה של נודניקים: יותר מפעם אחת מושמעת ברקע מוזיקה אוריינטלית. אין לזה שום תימוכין בעלילה, וכנראה גם לא במציאות. לא ממש מתאים לפריז של 1919.

שאלת טמבָּל: איך זה שהסרט לא היה מועמד לאף פרס? מה בדיוק לא היה נאה לתעשיית הקולנוע? אגב בקופות הוא הצליח לא רע, והכניס בערך פי 15 מההשקעה. וזו לא קומדיה, ולא סרט נמוך. זה סרט דרמה על ציירים חשובים ואיכותיים.

"מודיליאני", ארה"ב 2004. 128 דקות. במאי: מיק דיוויס. שחקנים: אנדי גרסיה, אלזה זילברשטיין (ז'אן), אומיד דג'אלילי, אווה הרציגובה (בתפקיד אישתו היפה של פיקאסו, אולגה), מרים מרגוליס