באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

הם סקסיים, ולא צריכים ויאגרה

בחדשות ערוץ 10 מקפידים על איכות, אבל גם יודעים לזהות צהוב. לזהות, ולהשתמש. להשתמש כמה שיותר, כי זה מוכר וזה עוזר וגם אנשים איכותיים צריכים להתפרק מדי פעם.

כך יצא, שכתבתה הבלתי חשובה לחלוטין של ענת גורן, על ויאגרה בקרב בני השבעים, זכתה להרבה יותר יחסי ציבור ממה שהיתה זקוקה לו: ביום שישי שעבר, קטע מן הכתבה באולפן המרכזי. במהדורת החדשות של יום חמישי, אותו קטע. במהדורת האולפן המרכזי בשישי, הכתבה המלאה. במהדורת השבת של תשע בערב, קטע אחר מהכתבה.

ארבע פעמים שבהן מכריז גבר בן 69 "אמרתי לידידה שלי שאם אני אתעוור תוך כדי זיון, הללויה". ארבע פעמים שבהם דיירי אחוזת דיור מוגן או מה שזה לא יהיה מספרים מה הם עושים בלילות, גם בגיל שמונים.

מה חושבים הילדים שלהם, הנכדים שלהם? שמחים, או מתים מהפאדיחה? אין לדעת, ולא שואלים אותם. להפך: משדרים ארבע פעמים, למקרה שמישהו פספס. הרי מדובר פה במידע חשוב: אפשר להתעוור מויאגרה. אז מה עדיף: לזיין בלי לראות, או לראות בלי לזיין? (שאלה שאשכרה נשאלה ונענתה בכתבה).

אני לא פוריטנית ולא נעליים, אני פשוט לא מבינה מה קרה לחבר'ה הטובים. רוצים להתפרק? שילכו לראות את מלחמת העולמות עם טום קרוז, או ירחרחו אחרי החתונה של מר וגברת סמית', הלא הם בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי. אבל ויאגרה לזקנים? זה לא סקסי.

"עמוק באדמה", חמישי 23:00, ערוץ 2

ביום חמישי בערב, בשעה שרוב צופי הטלוויזיה ניסו לפענח איך פועל "המוח" של ארז טל, אני הייתי תקועה בפקק מיותר בדרך נמיר, בין שדרות קק"ל לצומת גלילות. על-פי גלגל"צ, הסיבה היתה רמזור קצר. קצר כמו הסבלנות שלי: עונה חדשה של "עמוק באדמה" נחתה בישראל, ולי לא היתה שום כוונה לפספס את זה. נכון, יש וידיאו וכאלה, אבל היי, אני תכננתי לראות את זה יחד עם אימא. וזה הרבה יותר שווה.

בין ברקס אחד למשנהו נזכרתי בפרק האחרון של העונה הקודמת, אותו פרק שראיתי פעמיים: אחת בלונדון, ואחת בישראל. החתונה של האם רות פישר, הקשר המתהדק שוב בין דיוויד לקית', ההפלה שעברה קלייר המלכה והטיול שלה בעולם הבא שמפגיש אותה עם המתים של חייה, כולל עם ליסה, והצורך של נייט ללכת מכות מייד אחרי שהוא מגלה שליסה, אשתו הלא באמת אהובה ובעיקר אם ביתו מיה, מתה.

על כל זה חשבתי, וזה העביר לי טוב את הדקות (אורן וטלי תיזמנו 50 דקות! לי זה לקח 15, מעניין מה אורן וטלי עשו תוך כדי הפקק). בסופו של דבר הפקק השתחרר, ואני הגעתי בול בזמן לנעימת הפתיחה של החבר'ה מ-six feet under. כרגיל הוצג איזשהו מקרה מוות בפתיחה, ולא כרגיל, לא היתה שום התייחסות אליו בהמשך הפרק. בכלל, שום דבר לא היה פה כרגיל, ואם משהו היה דומה לכל זה הרי שזהו רק הפרק הראשון בסדרה, שבו נהרג האב לבית משפחת הקברנים פישר.

יש לו את זה, ליוצר הסדרה אלן בול, ולמרות שעכשיו הוא החליט שנגמר לו (הפרק האחרון של העונה החמישית ובכלל ישודר ב-22 באוגוסט), צריך להגיד לו תודה. אנחנו רק בפתח העונה הרביעית, וכבר קיבלנו את התחלת הבלגן שלו ציפינו: נייט שוכב עם ברנדה, דיוויד מקבל מציצה מקית' במיטת ילדותו, רות גומרת יפה וחזק בזכות ג'ורג', מה שגורם לכל דיירי הבית – להלן ילדיה, והעובד הצעיר והמוזר שלהם שהתחיל איזה רומנצ'יק איתה – להתפלץ לחלוטין. אלה החיים בצל המוות, ולא שלהם, שגורמים לכולם כאן ללכת קצת על הקצה, ועם זאת לנסות להישאר נורמליים.

הפעם זהו הקצה של נייט, שמשקר להורים של ליסה במצח נחושה, מביא להם צנצנת אפר של מישהו שמת ב-1972, ואת ליסה הוא קובר בעצמו, קרוב לאדמה ובלי מחיצות, בדיוק כמו שהיא רצתה. כיוון שקודם שמענו תיאור אובייקטיבי שמדובר בגופה שנראית כמו לווייתן שהתפוצצו לו המעיים, אפשר לתאר – או להדחיק – את עוצמת החוויה. פרק ראשון לעונה חדשה נגמר. מכאן זה הולך להיות הרבה יותר מבולגן, ושום קלישאת-מוות או הומור שחור לא יתארו את זה כמו שצריך. כי כאן אף אחד לא נח, אפילו לא בקבר.

 קולאוטי אתמול. צילום: אתר ONE

"מאלמו-חיפה", רביעי 20:30, ערוץ 5 פלוס

אחרי בצורת קצרה, שמכונה בחיבה עונת המלפפונים (היי, אני אוכלת מלפפון כל בוקר, זה נורא בריא! בלי קונטציות מיניות! אני חותכת את זה לפרוסות), התחילה אתמול עונת הכדורגל האירופית. החלק הרלבנטי לישראל הוא הסיבוב השני של מוקדמות ליגת האלופות, בו אלופת ישראל מכבי חיפה פוגשת את אלופת שבדיה מאלמו.

אותי זה מעניין פעמיים: פעם אחת, כי כמו שכבר גיליתם, אני ילידת חיפה ויש לי חיבה לקבוצה. שלא לדבר על זה שעד עכשיו מכבי נתניה היתה בלאומית, אז הייתי צריכה לעודד מישהי בליגת העל. פעם שנייה, כי אני מתכוונת להגיע לשבדיה מתישהו. נראית לי מדינה נחמדה, וכבר יש כמה דברים שאני ארצה לעשות בשטוקהולם. אומנם בין מאלמו לשטוקהולם מפרידים אי-אילו קילומטרים, אבל זה לא חשוב עכשיו. הייתי מציעה סיבה שלישית, וקוראת לבנות להישאר, אבל לא, אין מי יודע מה חתיכים, בשתי הקבוצות. חוץ ממיכאל זנדברג, אבל לו יש ראש נעל.

בכל אופן, היה משחק מעניין, עם 5 גולים בסך הכול - מה שהבטיח אקשן מהדקה הראשונה והגול של חרזי ועד לדקה ה-44 והגול של קולאוטי. לא סתם יורם ארבל סיכם את המחצית ב"הללויה בייבי" המפורסם שלו. אבל כמו שלימד אותי אבא שלי, צריך קודם לעשות ואחר כך להתלהב, ולכן במחצית השנייה העולם בעיקר היה נגדנו. מה יש, ארבל לא יכול היה להתאפק עם הסופרלטיבים?

גם החבר'ה באולפן - מודי בראון (התגעגעתי), נדב יעקבי וגיא לוי - היו קצת זחוחים. אבל החבר'ה במגרש לא שמעו אותם, ולכן הם המשיכו לנסות ולרוץ ולתקוף את השער. נכון שלא הלך להם, אבל זה היה יותר טוב מכמה משחקים אחרים שיצא לי לראות. חוץ מזה, הרבה יותר נעים לעקוב אחרי רוני לוי מאשר אחרי ניר קלינגר.

אז בסוף זה הסתיים ב-3:2 לשבדים, שזו לא תוצאה כל כך נוראה לחיפה, ויש אפילו סיכוי טוב להצליח במשחק גומלין (חמסה חמסה, טפו טפו טפו) אם החבר'ה ישחקו כמו אתמול ויניב קטן יחזור לעצמו. או כמו שאמר מודי, אפשר להביא את מאלמו לקריית אליעזר ולהגיד להם שזה בלומפילד, הם ממילא לא ישימו לב. האוסמנובסקי הזה אולי יודע לבעוט, אבל זה לא אומר שהוא יותר חכם מבקהאם.

בקטנה: קטע הפרודיה שעשו לונדון וקירשנבאום על טקס הפולסא דנורא היה פשוט מעולה. לדעתי צריך להעלות את זה לרשת ולהתחיל להריץ במיילים (אגב, הם עשו פולסא דנורא גם למאלמו ולמאמן שלהם. לא עבד)