באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

בשבוע החולף נקראו הרבה אנשי תקשורת אל הדגל. בדרך כלל החופש הגדול של הילדים הוא גם החופש הגדול של הטאלנטים, אבל נסראללה שינה לכולם את התוכניות. אז אושרת קוטלר חזרה אל המסך, ואנשי "משחק מכור" החליפו לעצמם את השם, ומשתתפי "ארץ נהדרת" התגייסו אף הם (אם כי ברכילויות כתוב שאת הקטעים של עלמה זק צילמו מוקדם כדי שהיא תוכל להתעופף לטוסקנה. האם אלון נוימן יציע לה סוף-סוף נישואים?).

טוב, חדל קשקשת ברשת. כלומר רכילויות בבלוג.

אם יש מישהו שעדיין לא גויס, תודה לאל, ויכול להיות שאני טועה כי אני לא רואה מספיק טלוויזיה - הה! - זה יאיר לפיד. דווקא האיש הכי נחמד בטלוויזיה, ומתי הוא כבר יבין שזו לא מחמאה, לא נמצא שם. הוא הרי היה יכול לראיין את כל המח"טים והמג"דים כל כך ברגש, ולהזמין את הזמר שישיר את השיר המנחם ("גאולה" אולי?), ואת נינט שתהיה לנו יפה על המסך, ואת שלום אסייג שינסה להצחיק (אותי הוא מצחיק, אצל אחרים הוא צריך להתאמץ יותר). אבל הוא בחופש.

אז יאיר לא על המסך, אבל יש לו טור בעיתון. ובטור הזה, בשישי האחרון, הוא כתב שמישהי צעקה עליו למה הוא משחק שש-בש "במקום לעזור לתושבי הצפון", ושיצפאן סיפר לו ש"עשיתי הליכה על חוף הים, לפני השקיעה, ומישהו צעק במגאפון של המציל 'יצפאן, מלחמה בלבנון ואתה הולך?'". הטמטום הזה של עם ישראל הזכיר לי את המורה שלנו בטיול השנתי של כיתה י', שדפק על דלתות החדרים מוקדם בבוקר, וצעק לנו "בגין מת, ואתם ישנים?!?". כאילו שאם היינו ערים הוא לא היה מת.

וזה נכון גם לגבי התל-אביבים: אם לא נשב בבתי קפה, יפלו פחות טילים? לא. אם לא נשב, ואם לא נלך לשופינג, או לקולנוע, מה שיקרה זה שגם החיים המסחריים פה ישותקו, ובעלי העסקים גם פה יסבלו, וכלכלה של מדינה שלמה תקרוס כאילו כלום. אני יודעת שבפשטנות זה נשמע אידיוטי: האסקפיזם מניע את גלגלי הקפיטליזם. אבל ככה זה. בטוב, וברע.

כרגע המצב רע. רע מאוד אפילו. אבל לשבת ולבכות לא יוביל אף אחד לשום מקום. בדוק.

"ארץ נהדרת נלחמת", שישי 21:20, ערוץ 2

או, כמה שהייתי זקוקה לשביעייה הלא-סודית הזו. הם, וכל הצוות הענק שמאחוריהם, הצליחו במשימה שלשמה גוייסו: להצחיק את עם ישראל, לקחת את הדברים הכי רגישים ולהפוך אותם להכי אידיוטיים, וליצור שעה וחצי של הפסקת אש. לא בינינו לבין החיזבאללה: בין מדינת הצפון למדינת תל אביב. בקטע של דיוויד ברוזה במקלט כנראה שהצפונים צחקו יותר, אבל גם התל אביבים לא בדיוק נשארו אדישים.

"ארץ נהדרת" הצליחה במשימה שלה, בעיקר מפני שהיא צייתה להוראות נוחות: תעשו מה שבא לכם, רק שיהיה מצחיק. שרון מתעורר וחושב שהוא ב-1982 - אפילו שאנחנו בשבוע שבו מצבו מחמיר - סבבה. נסראללה באולפן, בכיף אחים שלי. החיזבאללה משחקים בונקר, קריצה לגרידיות של צ'רלטון, חופשי. לרדת על פלאפון המחבקת, למרות שמדובר במפרסם חזק בערוץ 2 - לכו על זה.

אחרי העניינים האלה, מה הבעיה לסדר את אלי פיניש בתור דן חלוץ, ואת אורנה בנאי בתור מירי רגב (הליהוק הנכון, כמו שטענתי לפני כמה ימים, איזה כיף להיות צודקת). טל פרידמן לא דומה פיזית, אבל משעשע בתור רוני "זה לא מדויק" דניאל, ועלמה בתור יונית - ובכן, חייבים להודות שיש דמיון...

רק דמות אחת בכל הפאנל יכולה להגיד "הייתי חייל חרא, ואני עורף חרא", כי אי אפשר לטעות בזהותו של אודי בן דוד-פדרבוש. וזה עוד יתרון של "ארץ נהדרת": יש לה דמויות מאוד מאופיינות, ולמרות זאת גם הן מסוגלות לאיזה טוויסט מעלה חיוך. למשל, התחת החלקלק והחמוד של פיניש בקטע שבו הוא מגלם את הנשיא ותיהני הפרטי שלנו, משה קצב. בנות ישראל יצאו מרוצות.

וכדי שאהיה מרוצה פעמיים, קבלתי גם את מרגול בתספורת המעודכנת. אני מודה שזה קצת מוזר בלי התלתלים, אבל מילא. "אבק דרכים בנסראללה", שיר פיצוץ. אם רק אפשר לעשות דיל שעוד שבועיים איל, טל, אלי, מריאנו, דב'לה, אורנה ועלמה באים שוב (מחוזקים באסי כהן) וסוגרים את המלחמה, אני מוותרת לאבי ניר על חצי מהמחויבויות.

יש לנו נתניה נהדרת: אחרי בתי הזיקוק של חיפה, נסראללה מאיים על נתניה, כלומר על אזור רגיש: איקאה.

לעומת זאת:

"מועדון לילה" היתה רחוקה מלהצחיק, והשיבוץ הצמוד ל"ארץ נהדרת" בוודאי לא עשה לה טוב. בפעם שעברה חשדתי שחתכו להם כמה בדיחות, עוד לפני שלב הצילומים. הפעם, כך נראה, נתנו להם יד חופשית ממש כמו שקיבלה השביעייה, אלא שהם לא ידעו לנצל אותה. אם כל מה שקיבלנו זה בדיחות ביפ (לא בגלל עופר נבחו, אלא בגלל צליל הביפ על השטות של אורי גוטליב), אז כנראה שזה לא היה שווה את זה. להצחיק זה לא משהו שאפשר להזיע עליו. זה חייב להיראות כאילו זה בא בקלות. ול"מועדון לילה" אין את זה. שיחכו לסוף המלחמה, נשלח אותם לבדר את ילדי ביירות.

"התר מילס – גברת מקרתני האמיתית", חמישי 23:25, ערוץ 8

סיפור החיים של התר מילס הוא ביזארי לחלוטין, אבל עוד יותר מזה - סתום לחלוטין. על כל פרט שהיא מספרת יש אחד שיאשש ואחד שיכחיש, לכל סיפור יש פרטים נכונים ופרטים שלא, ובאופן כללי, הבחורה התפרנסה יפה מהונאות - בין אם חומריות ובין אם ספיריטואליות. לא ברור מה פול מקרתני מצא בה, אבל נדמה שהאומה הבריטית כולה נשמה לרווחה כשזה נגמר.

היא הפכה את סר פול לפתטי, מתלוננים הבריטים. מה פתאום הוא הגיע לתחרות של חברת שמפו, למה הוא צבע את השיער בכתום, ומה זה הבגדים המעודכנים האלה, שיותר מכל מעידים על כך שהוא מנסה לעמוד בקצב של זוגתו הצעירה ממנו ב-25 שנה. תרגום לעברית: שילבש סוודרים וישתה תה בבית, הקשיש הזה. אחרי הכל, הוא הגיע לגיל 64, והיום אנחנו יודעים: שירים טובים הוא כבר לא יכתוב.

האמת היא ששנים שמעתי על גברת מילס, ואף פעם לא הקדשתי מחשבה לבחורה קטועת הרגל (בעקבות תאונה שגרם שוטר על אופנוע). קודם כל, לביטלס ולי אף פעם לא היתה זוגיות מעוררת אחרת. שנית, בעיניי היא מכוערת, אז לא הבנתי איך אפשר לדבר עליה כעל דוגמנית. ושלישית, על הפעילות הוולונטרית שלה למען פגועי גפיים - עניין בהחלט מעורר הערכה - אף פעם לא כתבו מספיק, או באופן בולט. הרבה יותר חשוב היה לספר על שנאתה של סטלה מקרתני לאימה החורגת.

והנה, פתאום מגיעים אל המסך אנשים שמספרים כיצד שינתה את חייהם. ופתאום הגבר הזקן עם הסוודר והתה הוא אביה החורג, שמספר כמה היא היתה מסכנה בילדותה, ולכן אין להתפלא על התנהגותה בהווה. לא ברור אם הוא לטובתה או נגדה, או שמישהו שיבש את הכוונות הטובות שלו - אם להסתמך על הצהובונים הבריטיים, אז כנראה שהאופציה השלישית היא הנכונה.

מעבר לגבר הזקן יש גם חברת ילדות, חברת מסיבות, בעל לשעבר עם שם ביזאר (אלפי קרמל), גיסה נחמדה, בימבו שנהנית מתשומת הלב - אבל אפילו לא סר אחד. מה פתאום שיהיה. למי להאמין, ולמי לא? קשה לומר. מה שבטוח, בסופו של סרט, אי אפשר לא לתהות איך היו מגיבים הישראלים אם שלמה ארצי היה יוצא עם נינט.