באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"לגעת ביהלום", בספריית ה-DVD הקרובה לביתכם

עיתונאית ללאונרדו דיקפריו: אני צריכה שתעזור לי אוף דה רקורד לגבי ון דה קאפ (ענק יהלומים).

לאונרדו דיקפריו לעיתונאית: אוף דה רקורד, אני אוהב שמנשקים אותי לפני שדופקים אותי.

אין לי מושג למה לאונרדו דיקפריו לא קיבל את האוסקר על תפקידו ב"לגעת ביהלום" (תרגום גרוע. למה נטשו את "יהלום הדמים"?), אבל האופן שבו הוא מגלם את דני ארצ'ר, המתווך בעסקאות יהלומים ונשק באפריקה, בהחלט מצדיקה פרסים. אין מה לטעות: המצב בסיירה לאון לא השתפר מאז יציאת הסרט לאקרנים, והאדם הלבן עדיין צוחק על חשבון האדם השחור. אבל העלאת הנושא למודעות הייתה כה רחבה, עד שהיא לבדה ראויה לאוסקר.

למעשה הזדמן לי לראות את הסרט פעמיים - פעם במטוס לניו יורק, ופעם בסלון בנתניה. הסיפור מזעזע בכל צורה - וכמובן חשוב לזכור שהוא לא מתרחש רק בסיירה לאון אלא גם במדינות אפריקאיות נחשלות אחרות. לאף אחד לא באמת אכפת ממה שקורה שם, חוץ מאשר לבונו, וגם הוא עסוק בעיקר בסיוע הומניטרי ופחות במלחמה נגד קרטלים וחברות ענק.

במרכז העלילה, שמתרחשת על סף המילניום השלישי אבל בהחלט היתה יכולה להתרחש גם ברגע זה, עומד כאמור דני ארצ'ר (בהתחלה חשבו לקחת את ראסל קרואו לתפקיד), שכיר חרב לשעבר מזימבבווה, ולצידו סולומון ונדי, דייג מקומי שנלקח בכפייה לעבודה במכרות היהלומים. ונדי מוצא יהלום ורוד ענק, ומצליח להחביא אותו בלב מהומה. לרוע מזלו, ארצ'ר מגלה את זה בבית המעצר, ועכשיו אולי יהיה לונדי סיכוי להתאחד עם המשפחה אבל לא יהיה לו סיכוי להבטיח את עתידו  הכלכלי. מקסימום הוא יציל את בנו דייה שגויס לצבא המורדים RUF.

הלבן והשחור יוצאים יחד למסע אחרי היהלום והמשפחה, כל אחד ומה שמעניין אותו, ובאמצע נדחפת לסיפור מאדי בואן, עיתונאית אמריקאית לוחמת צדק, חופש וסקופים, שרוצה לחשוף את האמת מאחורי סכסוך היהלומים. השלישייה עוברת לא מעט הרפתקאות (אנדרסטייטמנט) בדרך מסוכנת, במידה כזו שחבל אפילו להתחיל לספור כמה פיצוצים היו על הסט וכמה ילדים איבדו את התום.

יש שלבים שבהם העלילה נהיית צפויה, ויש מקומות שבהם אפשר להגיד שההפקה פישלה בקטנות, אבל זה לא מה שחשוב באמת. מה שחשוב הוא לראות את הסרט, ולסדר לי כרטיס ישיר לאפריקה. כי גם אני רוצה להיות עיתונאית לוחמת צדק, חופש וסקופים. כן, זה כולל את הסקופים.

"לגעת ביהלום" (Blood Diamond), ארה"ב 2006. 143 דקות. במאי: אדוארד זוויק. שחקנים: לאונרדו דיקפריו, דג'ימון הונסו, ג'ניפר קונלי (המעצבנת), מייקל שין.

מה משדרים, מי משדר, כמה זמן, כמה מדויק, כמה נכון, כמה מקיף – אלה רק מהשאלות החשובות שכל צוות חדשות צריך לשאול את עצמו לפני שהוא מעלה מהדורה לאוויר. מה שנדחק לקצה, כי הוא פחות רלבנטי וכמובן פחות קריטי, הוא המראה של המגישים ובראשו הלבוש שלהם.

בטלוויזיה יש כמה כללים בסיסיים: חולצת טריקו לעולם תיראה רע גם אם הרגע נשלפה ממדף החנות, שיער מקורזל או מתולתל תמיד ייראה מבולגן בעין המצלמה (לכן כולן עושות החלקה), כולם כולל גברים חייבים לשים מייק אפ ובכמויות נכבדות. ואלה, כאמור, רק הכללים הבסיסיים. אליהם מתלווה הכלל שכדאי להלביש את המגישה בבגדים יפים, אלגנטיים ועם אקססוריז מתאימים (עדינים אך בולטים, כמעט אקסיומה).

האם המלבישה של מיקי חיימוביץ', מגישת החדשות האהובה עליי, מצליחה לעמוד במשימה? הרי כמה תמונות לשיפוטכם, מתוך מהדורות החדשות של החודש האחרון:

בתחילת החודש מיקי היתה לבד, בחולצה לבנה עם שרוולים קצרים, נטולת שרשרת ועם עגילים צמודים.

אחר כך בא יעקב, והכל התחיל להתבלגן. למה? כי ז'קט אדום על חולצה לבנה זו בעיקר מחווה מיותרת לאייטיז.

ז'קט שחור ושרשרת עדינה – וזו לא המהדורה של תשעה באב.

חולצה כתומה עם שרוולים קצרים, נטולת שרשרת ועם עגילים צמודים. מוכר לכם מאיפשהו? ולמה זה טוב, הצבע הזה? לציון שנתיים להתנתקות?

החולצה הלבנה מלפני שבועיים מקבלת "שדרוג" עם ז'קט ירוק. הזוועה בהתגלמותה (שימו לב איך יעקב מנסה להתחמק מהפלאש).

אתמול בערב – חולצה לבנה יפה במיוחד, אבל מה זה שם מתחת? גופיית טורקיז? פויה. לפחות עגילי החישוקים הזהובים היו בגודל הנכון.

בפעם הבאה: העניבות של צבי יחזקאלי.

"ואת אימא שלך גם", ערוץ הוט סרטים

כמה כתרים נקשרו ל"ואת אימא שלך גם", ואני הבנתי בקושי שלושה מהם. מה ראו כולם שנעלם מעיניי? הנה מה שכן מצא חן בעיניי:

* לאורך הסרט שזורים דברי קריינות (טריק מוכר, בוצע בהצלחה ב"אמלי") שמספרים מה יקרה לדמויות בעתיד. לכאורה, חסכון בצילומים ובזמן עלילה. למעשה, אלמנט מעורר מחשבה – כמה דברים אנחנו עושים בפעם האחרונה בלי לדעת? כמה אנשים כבר לא נפגוש למרות שאנחנו בטוחים שנתראה מתישהו? אילו רק היו יכולים להזהיר אותנו שלא נשוב לדוג, למשל, אולי היינו נהנים יותר בפעם האחרונה, מושכים את הזמן. אולי לו היינו יודעים שזהו המפגש האחרון היינו אומרים את כל אשר ליבנו, ולא שומרים לפעם אחרת?

* הסצנה שבה חוליו וטאנוץ' יושבים עם לואיסה ועם בקבוק מסקל (המשקה שבתוכו יש תולעת. לא, זו לא טקילה), ומונים את כל ביצועיהם המיניים, בעיקר עם בנות הזוג הלא נכונות, כלומר אחד עם החברה של השני ולהפך, ואז מגיעים גם להסבר שמו של הסרט.

* גאל גרסייה ברנל. הורס, פשוט הורס. אם כי בסרטים אחרים – קצת יותר. למשל ב"דרום אמריקה על אופנוע".

אז מה לא אהבתי? את העלילה, בתור התחלה. וגם בתור סיום. סרט מסע? כבר ראינו הרבה. סרט מסע שבו הגיבורים לומדים משהו על עצמם ועל הקשר ביניהם? גם זה היה המון. חבורה שממציאה לעצמה כללים? נו, באמת. הכלל הראשון של פייט קלאב הוא שלא מדברים על פייט קלאב. בחורה מתפשטת? כנ"ל, אבל אני בטוחה שלגברים זה לא משנה.

בסדר, יש פה אמירה, בנסיעה הזו ל"שערי גן עדן", חוף ים לא קיים ועם זאת נכסף עד מאוד. אבל האמירה קצת בנאלית. וכן, יש פה לא מעט קטעים מצחיקים, אבל זו לא סיבה מספקת להתלהב מהסרט. בעצם, זה הרגיש לי לא יותר מהגרסה המקסיקנית לתסריט שכבר נכתב במקום אחר. השמות אולי הוחלפו לשמות של דמויות מובילות בהיסטוריה של מכסיקו, אבל זה הכל. אפילו על הנופים אין משהו מיוחד להגיד.

אבל כמובן, זו רק דעתי. ואני אשמח לקרוא דעות אחרות.

טריוויה: הסצנה האחרונה, בבית הקפה, היא הסצנה הראשונה שצולמה. אף פעם לא הבנתי את זה: איזה עומק בדיוק שחקנים יכולים להביא לסצנה כל כך חשובה לפני שנקשרו לדמויות? ואכן, זו לא סצנה מוצלחת במיוחד.

"ואת אימא שלך גם" (Y tu mamá también), מכסיקו 2001. במאי: אלפונסו חוארון. 105 דקות. שחקנים: גאל גרסייה ברנל, דייגו לונה, מריבל ורדו.