באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

ולקחת לך אישה, רביעי 22:00, ערוץ 3 (וגם בספריית ה-DVD הקרובה לביתכם)

סרט עצוב יצרו האחים רונית ושלומי אלקבץ, סרט אותו הקדישו באהבה להוריהם - למרות שאם להתבסס על העלילה, שמתבססת על המציאות, הרבה אהבה לא היתה שם. יותר מזה היתה הפגנת עצמאות נשית מלווה בהרבה בכי ועצבים, כי התהליך לא קל ולא פשוט כשיש לך ארבעה ילדים וכשהמשפחה כולה מתערבת לך בחיים.

"ולקחת לך אישה" נפתח בסצנה שבה נראות רק פניה האטומות של אלקבץ, המגלמת את ויויאן, ומסביב נשמעים קולות המנסים לשכנע אותה לשנות את דעתה. כשהתמונה נפתחת ומתרחבת, הצופה מגלה שאלו הם ששת אחיה, אשר בראשם דאגה אחת בלבד: שאחותם לא תתגרש. חלילה וחס.

אף אחד מהאחים לא דן בכלל בשאלה למה היא רוצה להתגרש. מה שחשוב הוא שבעלה לא מקלל, לא מרביץ, עובד ומביא כסף (ומאוחר יותר יתברר – גם מבשל מצוין). הרגשות שלה לא רלבנטיים, לא מבחינתם ולא מבחינתה. היא מדחיקה הכל. שותקת. אולי מבינה שאין דרך להיחלץ החוצה. רק האח הקטן (בגילומו של האח האמיתי, יחיאל אלקבץ) מעלה את האפשרות שגם לאחים עצמם לא כל כך כיף עם הנשים שלהם, ובגלל שהם תקועים הם רוצים שגם היא תיתקע – ומייד נשלח לסלון בצעקות. זה הרגע הראשון שבו ויויאן מוציאה משהו מהפה. תעזבו אותו בשקט, היא מבקשת.

ויויאן היא ספרית שעובדת בבית. בעלה עובד בדואר. הוא רוצה לשמור שבת ולהיות דתי, אבל הולך עם כיפה רק בתוך הבית או בשבת לבית הכנסת. היא אוהבת את אורח החיים החילוני שבו אפשר לבלות בשבת או לפחות לישון עד מאוחר. אין להם אוטו, ולו אין רישיון למרות שהיא מבקשת שיעשה. סופשבוע בטבריה, עם "הסעה", הוא שעומד במרכז המריבה המובילה של הסרט – מריבה שמורכבת מהמון מרירות, וכמובן, מריבות קטנות אחרות.

שניים מילדיהם הולכים לבית הספר, אחד לגן, אחד נשאר בבית כי הוא תינוק, והסבתא שגרה איתם (אימא של הבעל) מטפלת בו. בבית הזה יש הרבה אנרגיות וצעקות בזכות הלקוחות, השכנות, הילדים והבעל. לא מקום להירגע בו. יש כמה סצנות מופלאות שממחישות את זה – למשל כאשר ילד קטן וחלשלוש מגיע לקבל עזרה בשיעורים מאביתר, הבן הגדול. היחסים ביניהם בתוך החדר הסגור משקפים היטב את היחסים בבית כולו – אהבה, כעס, עונש, חרטה, אהבה.

בנוסף, יש כמה סצנות שנראה כאילו נולדו בעקבות שיחת נוסטלגיה בין האחים אלקבץ, כמו הילד הקטן שנתקע בשירותים, הנסיעה באוטובוס לבאר שבע, או הילדה הבודדה בבית הספר. שלוש הסצנות חנוקות או משדרות מחנק, וזה לא סתם. יש ב"ולקחת לך אישה" הרבה צילומים סגורים, אין כמעט צילומי חוץ, ואם כבר יש, הם תחומים בעמודים או במרחב קטן – תחושה של חנק הולכת ומתבססת אצל הצופים.

למעשה, הילדים, הבעל, החברות והצופים - כולנו נחנקים יחד עם ויויאן, שכבר לא יכולה לחיות את החיים שלה. בבית כמעט אף אחד לא יודע שיש אלטרנטיבה. שבחוץ מחכה לה האהוב, אלברט, מקור הגאולה האפשרית והבלתי אפשרית. הוא חיכה לה 12 שנה, מוכן לחכות עוד 20, מוכן לחכות עד גיל 70. זה עצוב, אבל ברור – היא לא תבוא.

מהסבל הזה אי אפשר להיחלץ. אפשר רק לבכות.

ולקחת לך אישה, ישראל 2005. 97 דקות. בימוי ותסריט: רונית ושלומי אלקבץ. שחקנים: רונית אלקבץ, רוזינה קמבוס, סימו אבקריין, ג'ילבר מלכי, סוליקה סבג, דליה בגר, עומר מושקוביץ, ז'יל בן דוד

שיטת השקשוקה, שלישי 20:30, ערוץ 1

ברוכים הבאים למופע של מיקי רוזנטל, וכמה שהוא חיכה למופע הזה – הרבה יותר מכם. לא קל לעשות סרט על משפחת עופר, שידה בכל ויד כל בה. לא קל לעשות, ועוד יותר קשה למצוא מי שישדר. אבל הנה, נמצא, ועוד ערוץ ברודקאסט. באיחור ובפשרה, אבל נמצא. אז הנה הוא, קבלו אותו, המופע של מיקי רוזנטל! (בחסות יכין, המשווקת רוטב שקשוקה מעגבניות מובחרות – זוכת פרס החסות המצטיינת של השנה).

אבל רגע, עוד לא מתחילים. קודם יש משדר מיוחד עם עודד שחר. באולפן יושבים, משני צידי שולחן ארוך: רוזנטל ואלי גולדשמידט, סמנכ"ל תקשורת בחברה לישראל של האחים עופר. בחירה טובה עשו האחים – גולדשמידט מוכר בציבור כאדם אמין, נחמד, אולי אפילו אהוב למרות היותו איש מפלגת העבודה לשעבר. בקיצור, אחד שקשה לשנוא, בניגוד אליהם.

שחר מדבר על ממשלות ישראל שהפכו את ההפרטה לאמונה דתית כמעט. רוזנטל קצת מתרגש בהתחלה, כנראה עוד לא מאמין שזה קורה. מזכיר שלאחים יש הכי הרבה עסקים עם המדינה. שיש שחיתות שחורה, יש שחיתות אפורה, ויש שחיתות לבנה – והיא זו שעומדת במרכז הסרט. יאללה, באמת הגיע הזמן לראות כבר את הסרט.

"שיטת השקשוקה" נפתח במסך עובדות. זו שהכי רלבנטית מבחינתי – 40% מההון במדינה מרוכז בידי 20 משפחות. אחר כך קצת רכילות: העופרים הם בכלל הרשקוביצים שעברתו את השם, ומקורם ברומניה. בלי אף בדיחה, כן? מספיק שכל הסרט הפך את האחים לבדיחה, כאשר קו המסגרת הוא משחק מונופול, והפיון הכפול של סמי ויולי עופר מדלג בין רכישה לרכישה. החברה לישראל ב-330 מיליון דולר, חצי מצים ב-115 מיליון דולר (רם כספי: "סמי כעס עליי שבזבזתי לו 15 מיליון דולר", כלומר רצה לקנות ב-100 למרות שהמדינה ביקשה 143), וזוהי רק ההתחלה.

רוזנטל קופץ מסיפור לסיפור, מנסה להשיג מרואיינים אבל קשה כי הרבה מפחדים לדבר, עושה טיזינג בכניסה לחתונה של הנכד (יונה יהב ענה לו יפה), מתעקש בעניין התרומה למוזיאון תל אביב (פרשה מביכה להפליא), ואת הפאנץ' האמיתי מקבל משני צעירים חתרניים: בשלט הענק של פרויקט YOO הם שינו את המשפט "אני אוהב את העיר הזו, מגיע לה יותר. פיליפ סטארק" (מעצב העל), ל"אני קונה את העיר הזו, מגיע לה אותי. סמי עופר" [פירוט מלא ומדויק יותר של פעילותם בעניין עופר אפשר למצוא כאן].

אפשר לרדת כאן לעומקן של הפרשיות שבהן דן רוזנטל, אבל עדיף לראות את הסרט. לראות, ולהתעצבן, במיוחד מהעובדה שחמישה מתוך עשרת המפעלים המזהמים בארץ שייכים למשפחה, ובכל זאת המשרד לאיכות הסביבה נותן להם פרסים על "שיפור" או איזה נימוק דבילי אחר שניפק צחי הנגבי. אפשר גם להתעצבן מהעובדה שניר גלעד, החשב הכללי לשעבר, אחד שישב עם האחים עופר יותר מפעם אחת למשא ומתן כנציג המדינה בעסקאות רכישה ובהטבות שונות – עבר לעבוד אצלם. בקיצור, הרבה עצבים.

בתחילת העבודה על הסרט, אי שם ב-2005, עו"ד רונאל פישר מנסה להזהיר את רוזנטל ש"מחר הם יקנו את שני הערוצים", כך שאולי אפילו לא יהיה איפה לשדר את "שיטת השקשוקה". כעבור זמן קצר מתגלה שהוא ממש חוזה עתידות: סמי עופר ואודי אנג'ל קנו 20% מזכיינית ערוץ 2 רשת, ומאוחר יותר הרחיבו את אחזקותיהם ל-51%. איך אומר רוזנטל, "כבר אין יותר בולדוזר... ספק אם אני אעבוד שוב בערוץ 2". חבל שהוא לא ניכר ביכולת לחזות עתידות, אחרת היה יודע שמחכים לו בערוץ 10.

אבל בינתיים אנחנו בערוץ 1, ולפנינו 23 דקות תגובה של האחים. סרט שמבוסס לחלוטין על השפה והגרפיקה של "שיטת השקשוקה", כאילו מדובר בהמשך טבעי שלו, חלק ב' (האמת, רעיון לא רע). אלא מה? שהסרט נפתח בפרשת הקישון, שבסרט המקורי הפרשה מוזכרת רק בסוף, רק במשפט, ללא ויז'ואל וללא הרחבה. ואילו כאן עושים טרררם שלם מעניין שייטת 13. אחים, הצילו, צלילה!

אז יש לי מסר קטן למשפחת עופר, וליוצר הסרט, שי נשר (בעלה של איילה חסון ובדרך כלל סוכן-מפיק): תגידו לי, זה רציני? לפתוח סרט תגובה דווקא בתגובה למשהו לא רלבנטי? ואם אין לכם דרך להגיב על הזיהום, אתם תופסים את רוזנטל על מרואיין אחד? והרבה יותר גרוע – כשאתם מסבירים למה זה בסדר שגרמתם למדינה הפסדים בבז"ן, עשו טובה ואל תשתמשו בדוגמה של שכר דירה, יען כי אין לכם מושג בזה אפילו בשיט, בתור אנשים שגרים בווילות ענקיות / בתים מרווחים.

יש לי חדשות בשבילכם: במציאות הישראלית אין דבר כזה ששכר הדירה יורד ברבע מהמחיר, ומעדכנים את החוזה לטובת הדייר. זו כלכלה מזויפת מה שהצגתם פה, כלכלה מנותקת מהמציאות. אני לא אומרת שאתם צריכים להתחבר לעם, תבלו כמה שבא לכם במגדל השן או במגדלי צמרת, אבל תלמדו להסתיר את הניתוק. גם להגדיר עבודה עיתונאית כעבודת חפ-לאפ, כאילו אין תחקיר, ואין הצלבת מקורות ואין בקשת תגובה – זה לא רציני, ובפני עצמו לא אמין.

והחלק הכי משעשע, במרכאות: הסיפורים על כמה מיליונים משפחת עופר השקיעה בצים לאחר שרכשה את השליטה בחברה. למה בדיוק שזה יהיה אכפת לנו? זה עסק פרטי שלה, לא? שתשקיע ושתרוויח כמה שהיא רוצה. רק שלא תגיד אחר כך שהיא קולטת לשורותיה את "בוגרי חיל הים", כי אני די משוכנעת שהם קולטים רק קצינים בכירים ולוחמים מהיחידות המובחרות, ולא כפי שהיה נהוג בעבר – גם "סתם" חיילים. במילים אחרות - יש דברים שלא חייבים להגיד, יש בורות שאפשר לעקוף. וגם תגידו לאישה לא לסנן "חלאה" לעבר רוזנטל, זה לא מוציא אותה ואת התכשיטים שלה טוב.

בסיכומו של דבר, היה ערב מאוד מעניין. מזמן לא ישבתי ככה מרותקת למסך כל כך הרבה שעות (כולל הדיונים באולפן, כולל פאנל מקצועי), ולראשונה זה זמן רב הרגשתי שהערוץ הציבורי עושה משהו כדי להצדיק מאית מהאגרה שאני משלמת לו. משפחת עופר, איך שלא תסובב את עצמה, את התרומות שלה ואת הסרט המעליב אינטליגנציה שלה, לא תצא כמשפחה שאני אי פעם אחבב. זה לא הופך את רוזנטל לצדיק, אבל היי, לפחות יש לו ביצים.

רייטינג:

שיטת השקשוקה - 13.3%

הסרט של האחים עופר - 14.2%

דיון מסכם - 9.3%

שיח עיתונאי - 12.1%

הערב הכי מוצלח של ערוץ 1 זה עידן ועידנים, אם לא לוקחים בחשבון אירועי ספורט.

ה פ ג נ ה – לא חשוב על מה – ה פ ג נ ה – לא חשוב על מה.

זה היה המשפט האהוב עלינו בתור ילדים משועממים באמצע או סוף יום לימודים, בבית הספר היסודי.

נזכרתי בו בימים האחרונים כשראיתי וקראתי על ההפגנות של עובדי ערוץ 10. מצד אחד, הם לא רוצים שיסגרו להם את מקום העבודה. לגיטימי. גם אני לא רוצה שיסגרו אותו, במיוחד בגלל מהדורת החדשות - אימת החזרה ליונית גדולה מדי. מצד שני, האם הם יודעים לומר מה הם כן רוצים? מה כן צריך לקרות? אה, זה, שאנשי הרגולציה יטפלו בעניינים.

כאילו שבזה ייפתרו כל הבעיות. אבל מה זה חשוב. מפגינים, כדי שתהיה נוכחות, כדי שאי אפשר יהיה להתעלם, כדי שדברים לא יעברו בשקט. איזה דברים? נו, שסמירה ודאבוש יענו על זה.

בעיקרון, התשובה מתחלקת לכמה חלקים: הפחתת מחויבויות התוכן, ביטול הדרישה לתשלום תמלוגים, ביטול הדרישה לתשלום דמי זיכיון, פריסת תשלומים ועוד.

אבל האם כל זה מעניין את הצופים? לא. לא ממש. הצופים רוצים אלטרנטיבת צפייה. זה הכל.

אני אולי לא צופה ממוצעת, ואני גם מחבבת את ערוץ 10 יותר ממה שמגיע לו, אבל לרגע אהיה פה צופת-הניסוי: חדשות רואה רק ב-10. בפרה פריים אני רואה לפעמים את אהרוני, ותמיד נהנית. בשעות הפריים טיים יש רק תוכנית אחת שבאמת מעניינת אותי והיא בשבת ("הבלוק"). מה שמוביל אותי לשאלה הבאה: למה אומרים שערוץ 10 הוא שכפול של ערוץ 2? ב-10 אין בכלל פאן בפריים טיים. בראשון שלח ודרוקר, בשלישי אורלי וגיא, ברביעי אמנון לוי. בלי דרמה, בלי ריאליטי, עם מעט ספורט, זה ערוץ מה-זה כבד! כן, בסדר, יש את ליאור שליין ב-22:00. נחמד, אבל לא מספיק.

התחושה שלי כצופה היא שלא מתאמצים שם בשבילי, ואם כבר מתאמצים, מחלקת הפרוגרמנינג הורסת. למה להציל ערוץ שמשבץ תוכנית טובה כמו "תל אביב עיר קטנה", עם מנחה מצוין כמו מודי בראון, היישר מול "כוכב נולד"? תאמינו לי שרק קמצוץ ממנויי הכבלים צפו בזה בשידור הראשון בערוץ 8. רבים היו שמחים לשיבוץ קצת יותר מוצלח – נניח בשלישי או בחמישי, הימים הפחות חזקים של ערוץ 2 (חמישי ממש חלשלוש שם עם "הטלפון" האומלל). במקום זה, בערוץ 10 מקבלים החלטה טיפשית  שגרמה לי להגיע אליהם רק בזמן הפרסומות של ערוץ 2.

אני מניחה שכל זה נעשה בחסות הגישה שאומרת שלתכנן לוח שידורים לפי מה שהערוץ השני עושה, זה תבוסתני. אבל תתעוררו חבר'ה, אתם כבר מזמן בתבוסה, והדרך היחידה לקום ממנה ולתת פייט היא קודם כל להגיב אל הצד השני ולא להתעלם ממנו, כי הוא-הוא האויב שלכם כרגע. אחרי שמתייצבים מולו, ובניהול נכון משיגים קצת רייטינג גם בלי "הישרדות", רק אז אפשר להתחיל לחבוט ולחבטה יהיה אפקט.

לא, אני לא רוצה שיסגרו את ערוץ 10. אבל כרגע זה בעיקר מסיבות סנטימנטליות, לא ריאליות.