באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אימא חורגת, באחד  מערוצי הסרטים

בזמן האחרון, בלי להתכוון, אני רואה הרבה סרטים של ג'וליה רוברטס. אולי משדרים עכשיו הרבה סרטים שלה. למשל, הפעם, פתחנו את הטלוויזיה, דפדפנו בין ערוצי הסרטים, והבנזוג בחר אחד - "אימא חורגת", סרט עם שם בעל סקס אפיל של כיסא נדנדה. כלומר יש משהו, אבל לא מספיק מעניין ולא לאורך זמן. 

האמת היא שהדבר הכי מעניין שאפשר להגיד על הסרט הוא שמדובר במפגש פסגה בין ג'וליה רוברטס לסוזן סרנדון, ושבסצנה ששתיהן בוכות גם אני בכיתי. בכלל, מדובר בסרט לא קל שמתעקש לנסות להתרחק מהקיטש, למרות שעלילתו היא קיטש אחד גדול - מגור הכלבים ועד הבריאות. זוג הורים מתגרשים, לאבא יש חברה חדשה, כיף חיים זה לא, לאף אחד מהצדדים, כלומר כל צד דואג שלשני לא יהיה כיף, למרות שההורים הבטיחו לגמור את זה יפה (אולי שמעו את שימי תבורי לפני זה).

אגב, תוך כדי צפייה, רשמתי לי לברר האם רוברטס מגלמת צלמת סטילס מוצלחת בעקבות הקריירה של בעלה דני מודר, או שזה היה לפני שהיא פגשה אותו.  ובכן, מתברר שהם נפגשו רק שנתיים אחרי הסרט הזניח הזה, שלא הצלחתי למצוא שום התייחסות רצינית אליו כשמדברים על הקריירה של רוברטס (סרנדון קיבלה מועמדות לגלובוס הזהב). מה שכן, השיר שהיא שרה לילד בבית החולים הוא שיר שהקליט דאז, זמר הקאנטרי המכוער לייל לאבט.

בכלל, הצד המוזיקלי חזק בסרט הזה. שתי הסצנות המדליקות ביותר קשורות בשיר הזה שבראש הפוסט, ששרים מרווין גיי ותמי טרל. פעם אחת הסצנה עם רוברטס במכונית, ופעם אחת עם סרנדון בפיג'מה. אין ספק, זה ההיילייט והקאלט האמיתי של הסרט. עבורי היה עוד דבר אחד מעניין, אבל הוא קצת פרטי  - הבנזוג חושב שסרנדון יותר יפה מרוברטס. אני חייבת להגיד שזה הפתיע אותי מאוד. איך מישהי יכולה לנצח את אישה יפה? לא שלסרנדון חסר משהו, ובכל זאת - רוברטס היתה בת 31 כשהסרט צולם, וסרנדון בת 42. תודו שזו חשיבה מרעננת ומקורית, וכשהיא באה על רקע סרט בנאלי לא כ"כ מקורי, יש בה משהו מקסים.

ניסיתי לברר עם הבנזוג את הסיבות לבחירה. ובכן הוא הגדיר את רוברטס כבעלת יופי פופוליסטי זול. כשהמשכתי לחקור איתו את הנושא לעומק, הוא הזכיר את השיר של רמי קליינשטיין, עם המילים "אישה פלקט בלי ניסיון חיים". זאת לעומת סרנדון שהיא אישה מלאה הבעה נשית. האמת, יש בזה משהו.

ועוד משהו - הבמאי של הסרט הוא כריס קולומבוס, שאולי שמעתם את שמו פה ושם. הוא הקדיש את הסרט לאימו, שנפטרה מסרטן שנה קודם לכן. לפני "אימא חורגת" הוא ביים את "מלון הלבבות השבורים" ואת "שכחו אותי בבית", ואחרי הסרט הזה הוא ביים שני סרטים מסדרת "הארי פוטר", ואת הסרט על פרסי ג'קסון שלא ראיתי.

אימא חורגת (Stepmom). ארה"ב 1998. 124 דקות. במאי: כריס קולומובוס. שחקנים: ג'וליה רוברטס, סוזן סרנדון, אד האריס, ג'נה מלון, ליאם אייקן

למעלה (UP), באחד מערוצי הסרטים

אחת הסיבות שדחיתי את הצפייה בסרט UP, למרות היותו מומלץ ביותר, היא שלצד ההמלצה גם נאמר שהוא סרט עצוב שמוריד דמעות, ולא התחשק לי לבכות. בדיעבד, קצת הגזימו בעניין הדמעות. נכון, הסרט המצויר והאיכותי הזה מצליח להפעיל רגשות, אבל הוא מפעיל גם רגשות שמחה וצחוק. וחוץ מזה, הוא באמת מקסים.

מדובר בקומדיית הרפתקאות בכיכובם של קרל, מוכר בלונים בן 78, וראסל, ילד צופים שמנדריק ונודניק שצריך לעשות מעשה טוב כלשהו כדי להשלים את סדרת סיכות הצופים שלו. לכאורה מדובר בילד-טוב-אמריקה עם הורים שבוודאי גאים במלאך טוב הלב שגדל להם בבית, אבל למעשה אין כמעט מי שיתגאה בו. גם לקרל כבר לא נשארו אנשים שמתעניינים בו. להפך, רוצים לזרוק אותו לבית אבות. כך ששניהם מבסוטים מהרעיון לצאת להרפתקה.

איך עושים את זה? בדרך שעובדת רק בסרטים מצוירים או באולפנים שיש להם מאות מיליוני דולרים לבזבז*. קרל קושר אלפי בלונים צבעוניים לגג ביתו ו... ממריא לדרך, לעבר הנופים הפראיים של דרום אמריקה. לצערו, או לשמחתו, תלוי באיזו שעה ועד כמה הוא מוכן להודות בזה, הצופיפניק הגמד יוצא איתו לאותה הרפתקה.

דרום אמריקה הפראית מספקת שלל סיטואציות מפחידות ומצחיקות כאחד, וגם מפגש עם דמות מזעזעת מן העבר (לא ארחיב כדי למנוע ספויילר). אבל מה שבאמת אהבתי בסרט הוא שנתנו למישהו זקן ונרגן להיות הגיבור הראשי, מבלי שקלינט איסטווד יהיה הבמאי שמלהק את עצמו.

בדרך כלל אנחנו מפסיקים לשים לב לאנשים ברגע שהם מזדקנים. לא אכפת לנו מה קורה איתם, במילא הם כבר לא כל כך מתקשרים, לא עומדים בקצב, עד שהם קולטים על מה מדברים, אנחנו כבר בנושא הבא. הם גם כמעט לא יוצאים מהבית מלבד לקופת חולים, ואולי לגן הציבורי פה ושם. מי יושב לדבר עם זקנים שאינם הסבא והסבתא שלו?

נכון שפעם אחת, בבחירות הקודמות, לגמלאים בישראל היתה עדנה מסוימת. המפלגה שלהם זכתה לגיבוי נרחב ול-7 מנדטים, למרות שרפי איתן הוא לא כזה תמים כמו שהוא נראה. בכל אופן, כצפוי, המפלגה לא שרדה ולא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת ה-18. אני לא יודעת כמה אנשים היו מצביעים לדמות כמו קרל, ואם הוא בכלל היה רוצה בזה, אבל הסרט הכניס 730 מיליון דולר מאז שיצא לאקרנים, וזה אומר משהו. ותהיו בטוחים: הצופיפניק רק עשה רעש. את העבודה עשה מוכר בלונים בן 78, עם קצת עזרה מבעלי חיים מוזרים יותר ופחות.

*הסרט הזה נעשה בתקציב של 175 מיליון דולר, גם כן לא מעט, וזה בלי להעסיק אף כוכב שצריך לשלם לו הרבה כסף.

למעלה (UP). ארה"ב 2009. 96 דקות. במאים: פיט דוקטר, בוב פטרסון. דיבוב: כריסטופר פלאמר, ג'ון רצנברגר, אדוארד אסנר, פול איידינג

הישרדות אולסטארס, שלישי 21:00, ערוץ 10

אם יש משהו מעניין שלמדתי העונה על "הישרדות" (מעבר לזה שטומי אלתגר חתיך, במבט מקרוב, בנמל תל אביב), הוא שלא צריך לראות את כל הפרקים כדי להיות בעניינים. ההפקה כל כך מותחת את הימים המעטים שהיו למתמודדים על האי, שמספיק לראות אחד מכל שלושה פרקים כדי להבין מה קורה ומי עוד נשאר, ולשמוח שגיא גולד הודח לחבר המושבעים.

חוץ מזה היה אתמול יופי של פרק: שוויון בין דן מנו לאיתי (יש לו שם משפחה?) שהוביל לדו-קרב "מי שמבעיר, אש מנצח". האמת, היה מותח. ולא רק ליושבים במועצת השבט.

אבל הפרק הזה התחיל בדו-קרב הרבה יותר מעניין – דן ובשבקין נשלחו לאי הגלות, כדי לנסות להשיג מידע על פסלון החסינות. לפני שהם הספיקו לתפוס אחד לשני את הגב, בלילה ביקרה אותם אוטוסטראדה של מטרידים - נחש וואלה וואלה ("אם הוא מכיש אותך אתה מת תוך שמונה שניות". אני בטוחה שאנשים פיתחו לעצמם את הנושא בראש), נדל גדול וסרטן ענק.

אבל אז הגיעה ההטרדה האמיתית, הנאום של בשבקין: "אני לאי הגלות יותר לא הולך. רמז, לא רמז. סיוט באי הגלות. כמה שאני גיבור, הייתי כמו ילדה עם קוקיות וסוכריה בפה מרוב פחד". אחר כך הוא חזר על הביטוי עם הקוקיות. כנראה טראומת ילדות. אבל העיקר שניצח את המשימה. לא שזה עזר לו במשהו.

בינתיים, על האי ה"רגיל" של השבט המאוחד, כולם בודקים מי לא יכול להזיק כרגע:

בברית הראשונה, מירית רוצה להעיף את קפון, ומעין חושבת שהוא לא יכול להזיק.

בברית השנייה, שפקס רוצה להעיף את מירית, ולידר חושבת שזה מוקדם מדי והיא עדיין לא מזיקה. אמנם היא רוצה להקדים את הצד השני ולהפתיע אותו, אבל לא נעים לה מהתוצאות.

ואז מגיע הרגע שבו שתי הבריתות נפגשות, ומתחילות לריב. לדוגמה, מעיין על מירית: "תשאירי את הפיוז המרוקאי ואת האגו בבית. ודווקא היא זו שלימדה אותי להיות מאופקת".

אגב, כל היתר רצו להעיף את דן. הוא מצידו גם לקח את צמיד הווטו, וגם בא עם רעיון מקורי במועצת השבט: מהלך איחוד של הבנות לכוח אחד ("בנות, קומו, התאחדנה"), וסיכם את המהלך בצניעות ("ההצעה שלי, אמנם היא באה ממני – אבל היא מדהימה"). אבל המהלך החכם יותר שלו היה לרשום את השם של איתי על פתק ההדחה, כי זה הדבר שהוביל לשוויון בהצבעה, וכישורי ההישרדות עשו את שאר העבודה. ואגב, הכישורים האלה הם מה שאני מעריכה אצל דן: רוב ילדי השמנת לא יודעים אפילו להדליק סיגריה עם גפרור.

בפרק הבא כולם יחזרו להיות ילדים, וילדות עם קוקיות, בגלל עוגת שוקולד. אני אשאיר לכם את העונג, ואלך לפענח מה בחורות מוצאות בשפקס, שכה יעזרו לי האל וגיא פינס.