באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"קפה בגדד", באחד מערוצי הסרטים הקרובים לביתכם

הכל חוזר אליך כמו בומרנג. תהיה טוב, תקבל טוב. תיפרד מהאור, יבוא לך החושך, עד שתקרא לאור בחזרה. האם זה המסר שניסו יוצרי "קפה בגדד" להעביר? אם כן, נפלא. אם לא, יש להסתפק בהגדרה הלקונית "סרט על ידידות ואהבה". וזה, כמובן, חבל.

לי באופן אישי היו שלוש תובנות:

1. הייתי שמחה לבלות באמצע השום מקום הזה לפחות שבוע-שבועיים
2. סופסוף אני יודעת מה סי.סי.אייץ' פאונדר עשתה לפני "המגן"
3. יש מצב שמישהו זכה באוסקר על הסרט הזה, אימא שלי טוענת שמדובר בסי.סי.אייץ' פאונדר

כמעט עשרים שנה עברו מאז ש"קפה בגדד" עלה על המסכים ועד שהוא נחת בוידיאו שלי. הוא תמיד היה מסוג הסרטים שכולם מדברים עליהם, ולי אין אפשרות לעשות דבר מלבד להנהן בראש, ובלבד שלא תתגלה הפדיחה. ובכן, העניינים תוקנו, ולטובת חלשי הזיכרון, הרי התקציר:

יסמין שם-משפחה-בלתי-אפשרי מבווריה, גרמניה, נוטשת את בעלה וגוררת מזוודה לעבר המקום הקרוב ביותר במדבר הלוהט של אריזונה - תחנת דלק אומללה שמשרתת בעיקר משאיות, בית קפה בלי קפה ומוטל מיושן. וזהו. שום דבר אמיתי לעשות, שום דבר לשאוף אליו, רק תחנה בדרך.

את המקום מנהלת מיס ברנדה, שיש לה מלבד מזג חם (כלומר עצבים גבוהים) גם שני ילדים ונכד תינוק, ובעל שמתחשק לה לזרוק. יש את קאוהנגה האינדיאני שעוזר לה קצת בניהול העניינים, ויש עוד כמה טיפוסים מוזרים אך ציוריים: מר קוקס צייר התפאורות, דבי ציירת הקעקועים, ועוד כמה שעוברים בדרך ומציירים את החיים בצבעים שלא דורשים היגיון.

ממש לא רחוק משם נמצאת לאס וגאס הצבעונית, ועל אף שהיא אינה נראית אפילו בפריים אחד, מדובר בדימוי שמבהיר היטב את העליבות. כלומר, את אותה עליבות שקסמה לי מאוד, הרבה יותר מהנצנצים של הקזינו. אגב, ב"קפה בגדד" גם אין על מה להמר: בכל מקרה יהיה חם והזוי.

אחד הדברים היפים בסרט, מעבר לסצינת הפתיחה שלו, הוא היותו עמוס בסמלים. החל מהתרמוס של רוזנהיים, דרך הבומרנג, הקשר בין שתי הנשים הלכאורה כל כך שונות, סאל העוקב מהמכונית, המוזיקה של סלומון, הקסמים של יסמין וכן הלאה. היום נשארה מכל זה בעיקר נקודת ציון לתיירים (מי שרוצה לבקר: ניוברי ספרינגס, קליפורניה. מאוד דומה לסרט, אבל בלי מגדל מים ובלי מוטל), ואפילו התזכורת התל אביבית נסגרה לפני שלוש שנים.

כיוון שהסרט צולם בשנות השמונים, טרום עידן האינטרנט ההמוני, אין לו כמעט אזכורים מעבר לבנאליה. זה חבל: אחרי הכל, היום אני יודעת בוודאות שמדובר באחד הסרטים היותר טובים שאמריקה סיפקה לעולם, מבלי להתחשב בדרישות של הוליווד.

אגב: רק פסקול הסרט היה מועמד לאוסקר, ולא זכה. הייתי יכולה לעלות על הטעות של אימא שלי עוד קודם, אם הייתי זוכרת שרק ב-2002 זכו שחורים לראשונה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר (האלי ברי על מונסטר בול, ודנזל וושינגטון על יום אימונים מסוכן). מי שמתעניין קצת יותר, ימצא את מבוקשו כאן.

"קפה בגדד" (Out of Rosenheim או Bagdad Cafe), ארה"ב/גרמניה 1987. 95 דקות (בגרסה הגרמנית, הסרט ארוך יותר ב-13 דקות). במאי: פרסי אדלון. שחקנים: מריאן זאגברכט (יסמין), סי.סי.אייץ' פאונדר (ברנדה), ג'ק פאלאנס (מר קוקס), ג'ורג' אגולר (קאוהנגה). שיר הנושא: Jevetta Steele - Calling You.

"שניים", שלישי 21:35, ערוץ הבידור הישראלי

אני לא יודעת הרבה על סאבלימינל, מעבר לזה שהוא עושה היפ הופ ויש לו צל. גם ערן צור לא ידע הרבה לפני שהוא פגש את קובי שמעוני בתוכנית "שניים". אבל אתמול זה היה אמור להשתנות. אתמול, היינו צור ואני אמורים לגלות את כל הפרטים הקטנים שהופכים מישהו לכוכב גדול. לפחות בישראל.

הנה מה שלמדתי: סאבלימינל נולד וגדל בשיכון דן, צפון תל אביב, לא מתבייש בזה ומתנגד לקרטון (cartoon) הגטואי שמדביקים לו. הוא בן 27, צעיר מצור ב-14 שנה, ורחוק ממנו הרבה יותר מהמרחק שבין תל אביב לחיפה. הוא הוציא שלושה אלבומים, עושה אחלה ביטים עם הפה, ומתקשה להתחבר למוזיקה ישראלית - ובעיקר לאמן הישראלי המיוסר.

למה הוא כן מתחבר? לשוקו במקום לוויסקי, לאור במקום לצל, לגפילטע במקום לבייקון אבל "רק אם אין דבר אחר על כדור הארץ". בקיצור, בצד הקולינרי הוא לא יוצא משהו, אבל אולי זה בגלל שמראש האופציות לא היו להיט. אז אולי נעבור לדברים אחרים:

הדג נחש: לא רוצה סכסוך, אבל "אם זה היפ הופ, ההיפ הופ לא מעניין אותי. הטקסט שנון, אבל אני לא מתחבר אליו". סאבטקסט: שילכו להזדיין, ושיישארו בירושלים.

הגדרה עצמית: "אני ילד טוב מאוד". סאבטקסט: לא מרביץ לבנות, אבל מי שמתקרב לרדיוס שלי מהצד הלא נכון, שייזהר.

אביב גפן: "אנחנו דור מזיין, לא דור מזוין". סאבטקסט: כמו הדג נחש, פלוס העתיד של אלה שמתקרבים לרדיוס.

יוסי שריד: "עיוור שנוהג באוטו ונותן פול גז". סאבטקסט: שייתן לאביב גפן טרמפ.

לגור עם ההורים: "אני לא ממש גר איתם, כי אני או בהופעות בחו"ל, או באולפנים, או אצל אינס החברה שלי". סאבטקסט: לא רוצה לדבר על הסקס. עניין כואב.

אורגיה: "אף פעם לא עשיתי". סאבטקסט: השתגעתי לדבר על זה, אימא שלי צופה. מה זה, לערן צור אין רגשות לאימא שלו? פייר, חתיכת אומץ יש לנקניק הזה.

אימא: "בהתחלה היא אמרה לי למה אתה לא יכול לשיר כמו רון שובל, למה אתה הב הב הב". סאבטקסט: אם רון שובל ברדיוס שלי, אני שם אותו באוטו עם יוסי שריד ואביב גפן ביחד, טפו על השמאלנים האלה.

מכות: "כילד, אם מישהו היה צוחק עליי, לא ידעתי איך להגיב חוץ מלפתוח לו את הראש". סאבטקסט: אין, רגע של כנות.

זהו. נגמרה חצי שעה. ועכשיו, כולנו הרבה יותר חכמים.

"החיים על-פי Y", שלישי 22:30, ערוץ 2

המלחמה נגמרה, אבל בערוצים המסחריים מתקשים להפנים. אחרי שעשו שם הכל כדי לקבל הקלות כספיות מהמדינה, בין היתר משום שהמלחמה פגעה בהן כלכלית ולא היו כמעט הכנסות מפרסומות בלה בלה בלה, בא האו"ם וכפה על כולם הפסקת אש. ישבו וחשבו אנשי ערוץ 10 וערוץ 2: אנחנו תכננו ערבים שלמים על הצפון, אולפן מיוחד וכל זה, ורצינו להראות לרגולטור כמה אנחנו מדהימים, ופתאום נגמרה לנו המלחמה באמצע. ככה, בלי להתייעץ, בלי איזה ד"ש מנסראללה לצבי יחזקאלי, בלי מקורות סודיים של אהוד יערי, בלי שום תיאום. החיזבאללה נתן אוקיי, וטראח - כלומר טראח מטאפורי, לא טראח של קטיושה - נגמרה המלחמה.

אז מה נעשה עם התוכניות? לרשת יש את יהורם גאון באולפן וטל ברמן בצפון, וגם קשת תכננה ערב התרמה, וערוץ 10 רצה לפתור הכל עם משחק כדורגל משמים של ישראל-סלובקיה. הנה מה שנעשה: נהיה לא רלבנטיים לכמה לילות. ביג דיל, אפשר לחשוב. ממילא כולם יוצאים לחגוג כי המלחמה נגמרה.

ובשם חוסר הרלבנטיות, שודרה אתמול גם "החיים על פי Y", התוכנית הכי מפגרת שיצא לי לראות. לחשוב שבזמנו כמעט התבאסתי מזה שאין לי לוויין, כי היא נראתה לי מגניבה! פחחח, זה מה שיש לומר על עצמי ועל הציפיות שלי. במקום רצועת פרקים לכל לוקיישן, יש ארבעה לוקיישנים בכל פרק, שלא מתרוממים אפילו לרבע תובנה, שלא לדבר על כך שהם לא מייצרים דקה של עניין.

מיכל אמדורסקי דוחפת יד לתחת של פרה. לוהט. ביגי ושורטי מתחרפנים בקיסריה. הזוי. שרית חדד עם ארבעה ילדים - מנקים, אוכלים חטיף, והיא רוצה לישון עם הכביסה מול הטלוויזיה. משמים. אביב גפן וגיא מרוז הולכים למקווה היטהרות לא רחוק מההתנחלות בת עין, ומגלים שבמקור היה שם עגל מת, אבל אחרי זה החליפו את המים. לוהט, הזוי ומשמים בו-זמנית.

אם במקרה של חדד וגפן עוד היה עשוי לצמוח מזה משהו מעניין באמת, בפורמט הקיים אין להם שום סיכוי. כמעט מתחשק לצרוח על היוצרים: תביאו לי את חומר הגלם, אני כבר אערוך את זה לסדרת קאלט. ואם לא אני, קחו ייעוץ. קחו את תמיר-רפיק-קמחי מצדי, רק אל תעשו עונה שנייה בתנאים הנוכחיים. אפילו אם ל-yes יהיו טונות של כסף לשפוך עליכם, תהיו אמיצים להגיד "לא".

כמובן, ל-yes אין טונות של כסף. רק ברבעון האחרון עברו שם לרווח תפעולי, קצת אוויר לנשימה לא יזיק להם. מצד שני, הפרומואים שלהם זוכים להצלחה אדירה: זה שבסגנון וייטנאם עולה לשלב הגמר בפסטיבל בניו יורק, והפרומואים לסופרנוס ישולבו ב-showreel הכולל את הפרומואים הטובים ביותר שנעשו בעולם לעונה השישית.

אולי זה באמת הפתרון: שאנשי מחלקת הפרומו יעזרו לאנשי הפקות המקור. אומנם צופי הלוויין ייהנו מזה קודם, אבל היי, אני לא גרידית. העיקר שתהיה טלוויזיה טובה.