באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

היו ימים, שני 21:30, ערוץ 99 (ערוץ הכנסת)

יש כאלה שיחשבו שהשתגעתי, אבל מה אכפת לי. אני לא אשמה שאת המפגש בין ד"ר תום שגב לאיתן הבר שידרו בערוץ הנידח הקרוי ערוץ הכנסת. הרי באותה מידה היה אפשר לשדר את זה בשידורי החינוכית בערוץ 2, וזה בטח היה יותר מעניין ממה שעמנואל רוזן יודע לעשות (הוא עדיין מנחה את "תיק תקשורת"?).

נדמה שהבר, לשעבר עיתונאי צבאי וגם ראש לשכת ראש הממשלה בתקופת רבין, כבר אמר את כל מה שיש לו להגיד על ניהול הלשכה, אבל סיפורים על עולם העיתונות של פעם אני תמיד נהנית לשמוע. במיוחד אם זה לא נמשך יותר מחצי שעה.

איזה סיפורים? למשל על היריבות עם הכתב הצבאי של מעריב, אורי דן, שהיה לו מקור מעולה בשם אריק שרון. עד שהבר מצא לעצמו את המקור הבלתי נדלה שלו – רחבעם זאבי ז"ל. למשל על הימים שבהם לא היה נהוג לכתוב דברים רעים על מפקדי צבא, והצנזור היה פוסל אפילו ניתוחי אופי. "מאז התקדמנו המון, הקפנו את כדור הארץ 300 פעם", אומר הבר. באמת מזל.

מכיוון שהתוכנית הוקלטה לפני יותר משבוע, להערכתי, הבר עוד יכול היה להגיד "אני היחיד שחזר מהפוליטיקה לעיתונות" – והרי כידוע ניר חפץ, שהיה ראש מערך ההסברה של נתניהו, מונה בשבוע שעבר לעורך העיתון "מעריב". הבר, אגב, חושב שלחזור מהפוליטיקה לעיתונות זה מהלך לא מאוד חכם. "זה לא במקרה שאף אחד חוץ ממני לא עשה את זה", הוא אומר. ובכן, ברור שהיה לו קל לומר את הדברים, כי הוא היה לבד בפוזיציה הזו. מעתה, כשהוא וניר חפץ באותה סירה, אפשר להניח שהוא ישנה ניסוחים. אגב, את עיתון-ראש-הממשלה "ישראל היום" הוא לא קורא כלל, אבל מדי פעם מספרים לו מה כתוב שם.

שגב לא הצליח להתאפק, ושאל גם על הסכסוך שהיה בין רבין ז"ל לפרס. "לא טבלתי את אצבעותיי במרק הרותח הזה", אמר הבר, ואני חשבתי לעצמי – איזו שאלה מיותרת. למה שלא ישאל אותו על כך ש"הארץ" הוא בית הדפוס של "ישראל היום" (התשובה: כי הוא בעל טור ב"הארץ"). למה שלא ישאל עוד כמה שאלות קשות על עולם העיתונות של ימינו, שגם בו אגב יש עיתונאי חצר, זה לא ירד לקבר יחד עם אורי דן ז"ל (התשובה: כי מי רוצה להסתכסך).

לאדם כמו איתן הבר יש הרבה אגו, מן הסתם. הוא סבור שהוא יכול ללמד הרבה עיתונאים לעשות את העבודה. אם בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" הוא כותב "טעיתי טעיתי טעיתי" על מחאת האוהלים, זה רק ממקום שהוא יודע שזה לא יפגע בו. כמו שביבי יודע שהמחאה לא תפגע בו, כי היא מורכבת מאנשים שממילא מעולם לא הצביעו לו. רק אם יש בה אנשים שלא הצביעו אף פעם, יכול להיות שהוא נדפק קצת (פרשנות של הבר, נשמע הגיוני).

למרות הביקורת שלי על כמה דברים, בסך הכל הייתה חצי שעה די אינטליגנטית. ובימים שבהם החדשות עמוסות בשפה עילגת ו/או עבריינית, זה לא מעט.

חדשות שלא ציפינו לקרוא בחודש אוגוסט: "בתפוח הגדול מצפים ל-12 שעות ברציפות של גשם, לאחר לילה סוער וגשום - במהלכו הפכה העיר ללא הפסקה לעיר רפאים". אז בזמן שמנהטן סופגת את סופת ההוריקן איירין, וההדסון עולה על גדותיו, בישראל החמה אפשר להתפלל שאף אחד לא ייפגע ושהכל יישאר שלם ככל האפשר עד לביקור הבא בצנטרום של העולם.

כדי להעביר את הזמן - בכל זאת, 12 שעות - מומלץ להתיישב על הספה בנחת עם קערת פופקורן, ולראות כמה מהסרטים היותר טובים שמתרחשים בניו יורק (כי סתם סרטים עם סצנות בסנטאל פארק יש כמו זבל בפח אשפה ליד המזרקה). הנה כמה המלצות לצפייה, הלינקים הם לביקורת המלאה:

ארוחת בוקר בטיפאני (1961) - הולי גולייטלי, איזו אישה. לא מזויפת, כי היא באמת מאמינה בחיים שלה כנערת שעשועים. לא גאונה, אבל מסתדרת מצוין. אני במקומה לא הייתי מעבירה הודעות על מזג האוויר, אבל גם מזה היא יצאה בסוף. וחוץ מזה, ידוע שהטיפשים הרבה יותר מאושרים.

מוסקבה על ההדסון (1984) - סקסופוניסט קרקס מוסקבה ולדימיר איוונוף (רובין וויליאמס) עורק לבלומינגדייל'ס בעת סיור בניו יורק. הוא מתיידד ומתארח זמנית אצל איש האבטחה של המקום. אמנם הוא מתגעגע למשפחתו, אך בדידותו מופגת כאשר הוא פוגש בלוסיה (מריה קונצ'יטה אלונזו). הסרט מציג בצורה קומית את יחסי מעצמות העל ומפגשי התרבויות, בסוף עידן המלחמה הקרה. 

פשעים ועבירות קלות (1989) - סרט וודי אלני קלאסי, ולפיכך סרט ניו יורקי קלאסי. ציטוט אהוב: "הפעם האחרונה שנכנסתי לתוך אישה הייתה כשביקרתי בפסל החירות".

עשה את הדבר הנכון (1989) - לא הסרט הניו יורקי הקלאסי, אלא הצד היותר נוקשה של החיים, אם לקרוא ככה להארלם. ודווקא בגלל זה, סרט חובה.

ונילה סקיי (2001) - הסרט לא לטעמי, אבל שווה לצפות בסצנת הפתיחה המופלאה בטיימס סקוור.

מדרכות ניו יורק (2001) - מצליח למגנט אותי למסך כל פעם מחדש. אחד הציטוטים המשעשעים והאהובים שייך למבוגר המשופם, שנותן עצה לצעיר השווה שמתחיל עם הלטינית: "הן אוהבות את זה כשהביצים שלך מריחות טוב - זה גורם להן לחשוב שאכפת לך".

המפיקים (2005) - מקס ביאליסטוק, מפיק מחזות זמר כושל שנוהג לגייס משקיעות זקנות באמצעות טובות הנאה מיניות דוחות, פוגש את ליאו בלום, רואה חשבון היסטרי, שמלמד אותו טריק חשבוני שיכול להפוך אותם למיליונרים – אם הכישלון הבא יהדהד מספיק בין תיאטראות ברודווי.

* ו-כ-מ-ו-ב-ן, אני ממליצה לצפות בכמה פרקים של הסופרנוס. במיוחד זה שבו טוני מתארח במלון הפלאזה המפורסם.

כשתפגשי זר גבוה ומסתורי, יס מקס מוביז

בשנים האחרונות, בכל פעם שיוצא לאקרנים סרט חדש של וודי אלן, מייד עולה השאלה - האם זה הסרט שבו הוא חוזר לעצמו. האם זה ה-סרט שחייבים לראות. האם זה הסרט שבו שוב נזכה לשיאים האינטלקטואליים, לסיפור החזק, לדיוק הזה שיש ב"ימי הרדיו", "הרומן שלי עם אנני" ואחרים.

רק עולה השאלה, וכבר צצים אלה שנהנים לומר: לא, לא, לא. לא הפעם. סקרלט ג'והנסון לעולם לא תחליף את דיאן קיטון. לא שהיא לא איכותית, אבל היא מז'אנר אחר בכלל.

אני, לעומת זאת, נהניתי גם מ"ויקי כריסטינה ברצלונה", גם מ"סקופ" וגם מ"נקודת מפגש". לא מעניין אותי לצפות מוודי אלן שיסתובב סביב אותה משבצת כל החיים. אני בטוחה שגם אותו זה כבר לא ממש מעניין.

מ"כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", שראיתי זה עתה - ושכמו כמה מסרטיו האחרונים של אלן, מתרחש בלונדון - אני לוקחת בעיקר משפט אחד: "לפעמים אשליות טובות יותר מתרופות". זה סרט עמוס בדמויות וביחסים, וזה דווקא וודי אלני קלאסי. בתעשייה שבה הפריים שייך לצעירים, אלן מתעקש לתת מקום לשני דורות - בני ה-30 ובני ה-60. נתחיל עם הזוג שמתגרש אחרי 40 שנה, כי הבעל עובר את המשבר הקלאסי שבו הוא מסתכל על החורבה שישנה לצידו במיטה ולא מוכן לקבל את העובדה שככה החיים יסתיימו. אז הוא הופך לפתטי ברמות, ומתאהב בנערת ליווי, עד לרמה שהוא מתחתן איתה.

גרושתו היא קוקו אמיתית, שהולכת למתקשרת שרואה את העתיד, כי אצלה העתיד מאוד ורוד (ורוד עבור הגרושה, לא עבור אנשים שהיא לא אוהבת). הבת שלה עובדת בגלריה, ומאוהבת בבוס שלא ממש מראה התעניינות. בעלה הוא סופר של ספר אחד, שכבר שנים עובד על הספר השני ובינתיים חי על חשבונה ועל חשבון אימא שלה. מעבר לחלון מתגוררת בחורה שלובשת רק אדום ועושה דוקטורט במוזיקולוגיה. היא הסדין האדום של הזוג האומלל.

הלוואי והייתי יכולה להגיד על אחד השחקנים שהוא הכי מוצלח, אבל לא נראה לי שמישהו מהם קיבל מספיק זמן מסך בשביל זה. אנתוני הופקינס מפתיע קצת בתפקיד הגבר המזדקן החנאג' והפתטי (לא נשכח את סצנת הויאגרה), דמות שרחוקה מאוד מדמויות אחרות שהוא גילם לאורך הקריירה שלו. אנטוניו בנדראס, הבוס מהגלריה, לא מתרומם מעבר לתפקיד השרמנטי עם המבטא. לנעמי ווטס כבר היו תפקידים מוצלחים יותר מזה של סאלי, הבת הגלריסטית השואפת לעצמאות אך נותרת רחוקה ממנה. למעשה, אף אחד לא מצליח להאפיל על אלן, למרות שהוא כלל אינו מופיע על המסך.

דמות המספר בסרט מתריעה בהתחלה ומזכירה בסוף, כי למרות שנדמה שהחיים סוערים ומלאי דרמות, בסופו של דבר כל זה חסר פשר. כזה הוא בדיוק סיומו של הסרט - אין שום הכרעה, אין סגירת מעגלים, אין הפי אנד, כל אחד צריך לכתוב את הסוף בעצמו. בהתחשב בכך שסאלי היא הדמות הכי קרובה אליי, בגיל ובסיטואציה, מדובר בסוף מדכא מאוד. סרט וודי אלני קלאסי, כבר אמרתי?

כשתפגשי זר גבוה ומסתורי (You Will Meet a Tall Dark Stranger). ארה"ב/ספרד 2010. 98 דקות. במאי: וודי אלן. שחקנים: נעמי ווטס, ג'וש ברולין, אנתוני הופקינס, אנטוניו בנדרס, פרידה פינטו, ג'מה ג'ונס, לוסי פונץ

* בשוליים - כמו בכל הסרטים האחרונים של אלן, מאוד כיף להסתכל על התמונות מהסרט, כי הן מספרות סיפור בעצמן. הנה: