באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אלגנטיות של קיפוד, באחד מערוצי הסרטים

אילו הייתי קוראת את הספר של מוריאל ברברי לפני שראיתי את הסרט שנעשה לפיו, ייתכן שלא הייתי מופתעת כל כך בסוף. מכיוון שלא קראתי, הייתי המומה, לא ציפיתי למה שעומד לקרות. הייתה בי מספיק תמימות כדי ליהנות מהסרט במלואו.

אמנם הילדה המספרת, פאלומה בת ה-11 שמאיימת להתאבד בהגיעה לגיל 12, עצבנה אותי. היא ילדה מוזרה בכוח, לא נחמדה, לא קומוניקטיבית ואין שום דבר לאהוב בה. יש לה התנהגויות מוזרות והיא בעיקר חסרת סבלנות כלפי רוב המבוגרים. אבל גב' מישל, כלומר רנה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. זוהי השוערת שעונה לכל הסטיגמות – מבוגרת, בודדה, נרגנת, מכוערת - אבל בעצם ממש לא. הדמות הקשוחה כלפי חוץ, היא אינטלקטואלית רומנטית מבפנים. מסתתרת בארון הידע, לא רוצה שיידעו שהיא מסוגלת לקרוא ספרות רוסית גבוהה, כדי שלא יתערבו לה יותר מדי. במיוחד אהבתי את נטייתה לאכול שוקולד מריר תוך כדי קריאה. זה נראה לי הרגל שכדאי לאמץ.

עלילת הסרט מתרחשת בפריז, בכתובת מדויקת, אבל לכתובת אין משמעות – כי רוב העלילה מתרחשת בין קומות הבניין היוקרתי ולא ברחובות העיר. גב' מישל גרה בכניסה, ולמעלה גרה שכנה סנילית, וגרה המשפחה של פאלומה (אביה הוא שר בממשלה), ומגיע גם שכן יפני חדש, קאקורו אוזו, אחרי שאחת השכנות מתפגרת. רוב הדיירים סנובים גדולים, אבל קאקורו ופאלומה מצליחים לערער את הקשר בין עושר להתנשאות.

רנה, קאקורו, פאלומה – זו השלישייה שמובילה את הסרט. שלושתם אנשים קצת שקופים לחברה, כי הם "אחרים", כל אחד מסוגו. מביניהם, קאקורו הכי פחות שקוף, למרות שהוא זר והן מקומיות - אולי כי הוא מאמץ את הכללים החברתיים הרבה יותר מהן. הוא החלון שלהן לעולם: בזכותו הן מתקבלות פנימה. אבל הן לא ממש יודעות מה לעשות עם זה, ולכן כשמבחינים בהן, אסטרטגיית ההתמודדות שלהן אינה כוללת את הנחמדות האדיבה של קאקורו, אלא שליפת קוצים מהירה.

בימים רגועים זו שלישייה תרבותית שלא מפחדת מהעבר או מהאמנות או משפות זרות. נוצר קשר מיוחד, שחלקו מתועד במצלמה הישנה של פאלומה. אבל המעניין הוא שדווקא השינוי הגדול ביותר מגיע מבחוץ, מעוזרת הבית של השכנים: התספורת החדשה של רנה, והבגדים בהשאלה, שפתאום הפכו אותה למישהי אחרת. בצורה כל כך רגישה ועדינה הובהר שהבגד עושה את האדם, במובן הזה שהנפש שלו משתחררת.

אני לא יודעת מה הייתי חושבת על הספר אחרי הקריאה, אבל הצפייה בסרט – מרובה החתולים דרך אגב, לשמחתי – ביום שישי אחר הצהריים הייתה חוויה כייפית להפליא. עד הסוף המפתיע, כמובן. ותוך כדי השתוקקתי לשוקולד ברמות שקשה להודות בהן.

השכלתי: כשכותבים בגוגל Le hérisson מקבלים רק תמונות של קיפודים.

אלגנטיות של קיפוד (Le hérisson), צרפת 2009. 100 דקות. במאית: מונה אשש. שחקנים: ג'וסיאן בלאסקו, טוגו איגאוואה (שיחק ב"סיפור גדול" הישראלי), גרנס לו גולרמיק, אן ברושה

יום האם, שני 22:00, ערוץ 2

כמו עוד רבים וטובים, גם אני קבלתי מראש את שני הפרקים הראשונים של "יום האם". מכיוון שאני מאוד אוהבת את הטורים של דניאלה לונדון דקל ב"7 ימים", החלטתי לצפות בשניהם טרם שידורם בערוץ 2. ומה אומר לכם, כגודל הציפייה גודל האכזבה.

במונחים טלוויזיוניים, אין מבאס יותר מקומדיה לא מצחיקה. וזה מה שקורה ל"יום האם": יש בה את כל האלמנטים הנכונים חוץ מהיכולת לזרוק החוצה את מה לא שמחדש ולא מצחיק. והרי החוכמה הגדולה בכתיבת תסריט היא לדעת להיפרד לשלום מהמיותר – ובוודאי שלא להוסיף עליו ולהרוס עוד יותר את הבדיחה.

כשאתם רואים פרק של "רוק 30", למשל, לכל שורה יש משמעות ואף בדיחה אינה שחוקה אלא אם זה נעשה בשיתוף עם הצופים ונמשך לא יותר משנייה ורבע. אבל ב"יום האם" הולכים על צחוק בנאלי, עם תסריט כמעט צפוי מראש. ברגע שנרשמה ריצה מהירה לעבר סצנות שבהן יורדים נמוך, כבר היה ברור שיש בעיה. אמנם הפרק הראשון הוקדש לנושא משפחתי כמו כינים וגירודים, אבל הפרק השני כולו סביב ניתוח באשכים, ואתם יכולים לנחש לאן זה מגיע.

אני לא מדברת רק על הקלישאות הקשורות באישה שחייבת לקנות נעליים חדשות גם כשבעלה בניתוח, וברור שהיא תשכח את עצמה ולא תהיה שם בשבילו כשהוא ייצא מחדר ההתאוששות. אני מדברת גם ובעיקר על העניינים שם למטה. לא, זה לא גולש למקום הזול, אבל זה גם לא מתעלה להומור משובח. זה סתם לא מצחיק.

דרור קרן, קרן מור ואורלי זילברשץ הם השלושה שמובילים את הסדרה, ושמונעים ממנה להפוך לפלופ מוחלט. כל אחד מהם שחקן מעולה מהליגה הראשונה, ובמקרה של קרן וזילברשץ אני מוכנה אוטומטית לצפות בכל דבר שהם משתתפים בו. אבל אפילו הם לא יכולים להפוך את "יום האם" לסדרה מצוינת.

התסריט מוקדש לאלה (מור), מאיירת נשואה ואם לשלושה ילדים, ממש כמו לונדון-שקל עצמה. יש לה חברה אחת טובה (זילברשץ), שמאוהבת בעצמה יתר על המידה. יש לה בעל חביב ביותר (קרן), והיא עצמה מוגבלת טכנולוגית ברמה מחפירה. במידה רבה, זו פשוט הרחבה של הטור המצוין מהעיתון, שכאמור אני נהנית ממנו מדי שבוע. הבעיה היא שמה שעובד בצמצום, לא תמיד צולח את ההרחבה.

אגב, אם רוצים להשוות לסדרה ישראלית, כי זו לא חוכמה להשוות לסדרה אמריקאית עם תקציבי ענק ושאר התירוצים מסוג זה, אז בואו ניקח את "אמא'לה" של אורנה בנאי. לא שהיא חפה מפגמים, אבל היא בטוח הייתה הרבה יותר טובה והרבה יותר מושקעת ברמת התסריט. אמנם לבנאי יש יותר ניסיון טלוויזיוני מאשר ללונדון דקל, אבל זה לא יכול להיות תירוץ. בכל זאת, מחלקת התוכניות של קשת חתומה על הדבר הזה.

הדרך היחידה שבה קשת יכולה לפצות אותנו על הדבר הזה היא להפיק את "יום האב", עם תסריט טוב יותר ומצחיק יותר. אולי רשף לוי יהיה בעניין.

רייטינג: 26.3%, מה שמוכיח בעיקר שמחלקת הפרומו של קשת בשיתוף היח"צ עשו עבודה טובה. ההימור שלי - בשבוע הבא הרייטינג יהיה יותר נמוך. הרבה יותר נמוך.

הפעם, אני רק שאלה:

אתמול התחלתי לצפות בסרט "עץ החיים" עם בראד פיט ושון פן. סרט שהיה מועמד לאוסקר ושזכה במקום הראשון בפסטיבל קאן.

לא צלחתי יותר מ-30 דקות בשעמום המוות הזה, ולא יכולתי שלא לתהות האם השופטים נתנו את הפרס רק כי התביישו להודות שלא נשארו ערים לאורך כל הסרט. האם מישהו מכם ראה את "עץ החיים" ויכול להסביר את הדבר ההזוי שקורה שם, מבלי להדביק פה את תקציר העלילה?

האם יש סיבה לכל הטררם סביב הסרט?

תודה מראש

ר"ע