באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

כתום זה השחור החדש, הוט3 ו-HOT V.O.D

הרבה זמן עבר מאז שעלתה לאקרנים סדרה שקיבלה כל כך הרבה תשומת לב תקשורתית. אם הצלחתם להימנע מהכמות הבלתי-הגיונית של כתבות שנכתבו על "כתום זה השחור החדש" כנראה שאתם בחופשה מעבר לים. סדרת בית הכלא לנשים הצליחה מעל ומעבר לצפוי, ונראה לי ששרה אנג'ל יכולה רק לקנא. אחרי הכל, היא הייתה שם קודם, עם "מלאך או שטן", וכנראה הקדימה מאוד את זמנה יחסית לאמריקה.

אחרי שקראתי ראיונות עם הסופרת שכתבה את הספר שעליו מתבססת הסדרה, עם התסריטאית שהמציאה דמויות ושדרגה את העלילה עשרות מונים, עם השחקנית מ"מופע שנות ה-70", עם ג'ייסון ביגס שמגלם את הארוס שנשאר מחוץ לכלא ושוב נאלץ לעשות ביד ממש כמו ב"אמריקן פאי" – הבנתי שאין ברירה, אלא לצפות בסדרה בעצמי. היא מוגשת על מגש זהב ב-HOT V.O.D, וכל מה שצריך לעשות הוא לפנות לה זמן: 55 דקות לפרק. כמו שכתבתי לפני כמה פוסטים, האמריקאים אוהבים את זה עכשיו ארוך.

עד כה צפיתי בחמישה פרקים בכיכובה של פייפר קרמן (בגילומה של טיילר שילינג), שנפלה בעסקת סמים. עם כניסתה לכלא היא מקבלת מדים כתומים של אסירה – שתוך זמן קצר מתחלפים למדי חאקי, ולכן אולי היה צריך לקרוא לסדרה "הצופים הם השחור החדש". בעברית זה גם נותן משמעות כפולה.

אבל נעזוב את פלטת הצבעים. ישבתי המומה מול הדבר הזה, שבו התנהגויות נורמליות כמו משחק דומינו ושיעורי יוגה מתערבבים עם התאכזרות, רוע וסקס בסו-קולד כנסייה. כל פרק חזק יותר מהשני. התחושות שהציפו אותי דומות לתחושות שהרגשתי כבר בימי "זינזאנה": איך לפעמים גם נשים משכילות ולכאורה נורמטיביות מגיעות לכלא, ונאלצות להסתדר שם עם תחתית האוכלוסייה, בנות אדם שברגיל לא רואות אותן ממטר (זה הדדי). גם אם זו רק שנה אחת, זו שנה כל כך משמעותית, שכל יום יכול להיראות כמו נצח. ומה אם זה היה קורה לי?

הגדולה של "כתום היא השחור החדש" היא ביכולת להנגיש מציאות מורכבת, ועם זאת לא לתת לנו לשכוח לרגע שמה שנראה על פני השטח הוא לא מה שקורה מתחת לפני השטח. גם כשמגלים לנו איך נראו החיים הקודמים של האסירות, לא ממש מספרים איך הן הגיעו לכלא. תמיד נשארים סימני שאלה שמחזיקים אותך מתוחה לקראת הפעם הבאה. אגב, הדמות האהובה עליי היא הוואקו עם השיער המחושמל שמגלמת נטשה ליון. לסיפור שלה עוד לא הגעתי.

השהות בכלא, כך אני מבינה את זה, מחדדת אותך. היא מחייבת להפעיל כל הזמן את הראש, וגם הגוף הוא סוג של קפיץ מתוח. "מי מנוחות" זה ביטוי שנשאר מחוץ לחומות. פייפר קרמן "האמיתית", זו שכתבה את הספר, אומרת ש"העניין בישיבה בכלא הוא שחלק גדול מהמאבקים שלך הם פנימיים. את חושבת על מה שהביא אותך למקום האיום הזה, וקשה להמחיז את זה. אז יוצרים קונפליקטים חיצוניים, שכל אדם הגיוני בבית הסוהר מנסה להימנע מהם, אבל בטלוויזיה זה מאוד חשוב". לא ברור לי את מי היא מנסה לרמות באמירה הזו: הקונפליקטים החיצוניים קורים מעצמם. אי אפשר להימלט מהם, גם מחוץ לכלא, ובוודאי שבתוכו.

שורה תחתונה: תור הזהב של התפוזים.

הרעיה הטובה, חינם ב-HOT V.O.D; הסדרה SUITS, ערוץ יס דרמה, yes

בחודשים האחרונים אני צופה במקביל בשתי סדרות משפטיות, שבמרכזן עורכי דין. הסדרה הראשונה משודרת ב-HOT, מתרחשת בשיקגו וקוראים לה "הרעיה הטובה". הסדרה השנייה משודרת ב-yes, מתרחשת במנהטן וקוראים לה SUITS. בשתי הסדרות הגיבורים אוהבים לנצח בבית המשפט או מחוצה לו, אבל איזה הבדל בין אחת לשנייה!

בעוד ש"רעיה הטובה" מקדשים את החום האנושי ושמים דגש על נושא הפגיעות, ב"SUITS" כמעט בזים לשני אלה, ובכל מקרה מתעקשים שרגש מעכב עבודה. "הרעיה הטובה" זכתה לתשומת לב תקשורתית בארה"ב ובישראל, והדיבור עליה - עד שהגיעה "כתום זה השחור החדש" - היה שזו סדרה שחייבים לראות. ואילו על SUITS שמעתי מעט מאוד, גם הראיונות עם גיבוריה נדחקו ממרכז הבמה – ובכל זאת, לדעתי היא הטובה מבין השתיים.

במרכז העלילה של SUITS נמצאים השותפים של משרד פירסון-הרדמן. הבוסית ג'סיקה היא אישה אפרו-אמריקאית לא נשואה, וכמן שהיא עצמה אומרת באחד הפרקים, מדובר בעניין לא טריוויאלי בכלל אבל זו עדיין לא סיבה לעשות ממנו אישיו (כאמור, רגש הוא "מוקצה" כאן).

מבין עשרות שותפים, יש שניים שקרובים אליה במיוחד: שותף בכיר ושחצן בשם הארווי, ושותף זוטר בשם לואיס ליט, שאחראי על כל השכירים הצעירים. את הארווי היא אוהבת ויש ביניהם קשר נאמנות שאפשר לקנא בו או ללמוד ממנו. לשני היא אמרה שאם אי פעם ינסה להקים משרד, כנראה יקראו לו ליט זיט אנד נאת'ינג. בקיצור, היא צריכה אותו אבל לא מתה עליו. אולי כבר יצא לכם לראות משולש כזה במקומות עבודה. השאלה אם במקום העבודה שלכם התחרות כל כך קשה, מרוויחים בזכותה הרבה כסף ולא מתביישים בזה. להפך.

בימים אלה משודרת בארץ העונה השלישית של SUITS (בימי ראשון כמדומני אך אין לי מושג כי כל הפרקים מוקלטים אוטומטית. אני עם צפייה לפי לוח השידורים גמרתי). לשם שנבחר לסדרה יש שלוש משמעויות: חליפות (הם כמעט כל הזמן בחליפות, בפרק הייד שהארווי לובש סוודר נזקקתי לדקות ארוכות כדי להתאושש), תביעות (הם מגישים וחוטפים אותן בבית המשפט) וגם מילת גנאי לאנשים מסודרים ומעונבים שהולכים עם הזרם בלי להפעיל את המוח.

כרגע יש לי צבר של פרקים בממיר. הם מוקלטים מהר יותר מהזמן שלי: אני רק באמצע העונה השנייה. בעונה הזו חל טוויסט מעניין: נכנס שותף רדום-לשעבר שמאיים על הבכורה של ג'סיקה ולא בוחל בשום מהלך, ויש ממש סיכוי שהחבר'ה יפסידו לו. בנוסף, כמעט בכל פרק נכנסים רגשות, לרוב כאלה הקשורים לבני משפחה.

והתוספת השלישית: כמעט כל דמות נשית בסדרה נדרשת להבליט את החזה שלה באמצעות מחשופים נדיבים ו/או חזיות. זה אמנם לא לבוש שהולם משרד עורכי דין, אבל בדיוק בשביל זה ארגנו להם בעונה הזאת קצת חיים פרטיים. זה כנראה עבד: עובדה, הגיעו לעונה שלישית, לא עניין של מה בכך בימינו.

למה אני אוהבת את SUITS? כי הסדרה דוגלת בחשיבה חדה, חכמה, מחוץ לקופסה ובתוך הקופסה, ובעצם בכל דרך אפשרית, קונבנציונלית או לא. העיקר להשיג בסוף את מה שאתה רוצה. וכמובן שבחיים הרגילים של כולנו זה לא עובד ככה, אבל לפחות זה גורם לי לא להמשיך לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. וגם לדעת על מה שווה להתעכב, ועל מה לא. וכל זה, יסלחו לי חובבי ג'וליאנה מרגוליס, לא קורה ב"הרעיה הטובה".

בסדרת שיקגו אנחנו נדרשים להזדהות עם אלישיה פלוריק - האישה העובדת, שגם מגדלת שני ילדים ומחזיקה בעל בכלא על עבירת צווארון לבן. היא מבריקה, יש לה מוח חריף, אבל אף אחד לא מצפה ממנה להיות קילרית. אפילו המתחרה שלה עוזר לה לפעמים, והיא עוזרת לו. מין עולם כזה שנעים לצפות בו, כי אתה יודע שגם אם בכל פרק ילעגו לגיבורה על כך שברשת רץ סרטון של בעלה בוגד בה עם זנזונת, היא עדיין תעמוד בזה ולא תישבר. קצת כמו הילארי קלינטון, אבל לא ממש.

באחד האתרים כתב מישהו "אני לא חושב שראיתי עוד סדרה כזו שבה הדמויות המשניות כל כך מעולות עד שהן פשוט מאפילות בכל מובן על הדמות הראשית המשמימה". אני לא חושבת שפלוריק היא דמות כל כך משמימה, אבל בואו נאמר שמלבד להיות יפה מאוד בחליפות, ולהפגין חריצות בעבודה, היא לא ממש גורמת לי לרצות לעשות או להיות כל דבר שהוא. היא במיינסטרים הנחמד שיש לו כבר עונה רביעית, אבל להגיד שהיא תשאיר חותם? לא נראה לי. אולי רק על הקריירה של מרגוליס וכריס נות', שמנסה להיפטר מהטייפ קאסט של מיסטר ביג.

זורבה היווני, באחד מערוצי הסרטים

זורבה היווני הוא לא סרט שגורם לך לרצות לנסוע לחופשה בכרתים – אין לו שום אפקט תיירותי. זה גם לא סרט שגורם לך לרצות להיות אדם טוב יותר - זורבה הוא גבר שעושה מה שבראש שלו, גורם לנזקים ואף פעם לא מתנצל עליהם אלא גורם ל"נדפקים" לחשוב שהם דווקא הרוויחו. זה סרט על אחד שחולם, שלא מפסיק לחלום, אבל תמיד ההגשמה היא על חשבון מישהו אחר. אז למה הסרט הזה הפך לכל כך איקוני?

אולי זה בגלל המוזיקה. אולי זה בגלל אנתוני קווין. אבל האמת היא שמבין השחקנים בסרט, היחידה שזכתה באוסקר היא לילה קדרובה שגילמה את מדאם הורטנס, הצרפתייה הזונה-לשעבר שכל האדמירלים דפקו וזרקו על החוף האומלל עם הכפר העני. אני הייתי נותנת את האוסקר לקווין – שהוא לא יווני אלא מקסיקני-אמריקאי, אך מלא בכריזמה שמחפה על הפרט הלא-אותנטי הזה. בכישרון רב הוא מגלם את הדמות של האדם הכאילו-נחמד, זה שמכניס את התמימים להרפתקאות שמהן ייצאו בשן ועין ועוד יגידו לו תודה. איכשהו יש לי הרגשה שהרבה מתסריטאי ושחקני ישראל חיקו אותו, כולל אריק איינשטיין ב"מציצים".

בקרוב ימלאו 50 שנה לצאתו של הסרט לאקרנים. יש בו הרבה רוע, לצד הרבה אופטימיות, ולא ברור איך הן דרות זו ליד זו. הבחור הבריטי, הסופר בזיל שאביו הוריש לו מכרה בחור הזה, מחליט לשוט מיוון לכרתים ואלקסיס זורבה קופץ עליו ומסכים לעשות עבורו כל דבר אם ייקח אותו. יהיה טבח, ינהל מכרה, כל דבר שיתבקש לעשות. העיקר שיקבל עוד הרפתקה בחיים האלה, או שאולי יקבל עוד הזדמנות להתרחק מהכאב שבלב.

אגב, קראתי שסירטאקי, הריקוד היווני המסורתי שאנתוני קווין רוקד ושהפך לכל כך מפורסם, הוא לא באמת ריקוד יווני מסורתי. פשוט קווין שבר את כף הרגל במהלך הצילומים ולא יכול היה לבצע את הריקוד שהיה כתוב בתסריט, אז הוא המציא משהו ומכר את זה לבמאי בתור ריקוד "אותנטי", והבמאי היה מבסוט. ואם זה לא התחברות אמיתית לדמות, אני לא יודעת מה כן.

גם הפעם אספתי כמה ציטוטים למזכרת  מהסרט:

"אנשים חכמים וחנוונים, הם שוקלים הכול"

"אישה, ילדים, בית – דה פול קטסטרופי"

"החיים הם צרות. רק המוות הוא לא צרות"

"אומרים שהגיל הורג את האש שבתוך האדם. שכשהוא שומע את המוות מגיע, הוא פותח את הדלת ואומר: היכנס, תן לי מנוחה. זה שקר אחד גדול. יש בי מספיק כוח בשביל לבלוע את העולם, אז אני נלחם"

"כשאישה ישנה לבד, זו בושה לכל הגברים"

זורבה לבריטי: "יש לך הכול, אבל חסר לך דבר אחד. טירוף. אדם צריך קצת טירוף, כי אם אין לו, הוא לעולם לא מעז לחתוך את החבל ולהיות חופשי"

זורבה היווני, ארה"ב-יוון, 1964. 142 דקות. במאי: מיכאליס קאקויאניס. שחקנים: אנתוני קווין, אלן בייטס, לילה קדרובה, אירן פאפאס