לפני כעשור (כן, אני לא צעירה) למדתי, בין היתר, תקשורת. אחד ממוריי אז היה ישראל סגל ז"ל, שמובא היום למנוחות. הוא לימד אותנו על המדיום הטלוויזיוני, ונהג להגיע לשיעור עם טלפון סלולרי בגודל של טלפון לווייני, משהו ענק ומיושן של מוטורולה, אבל מה - עזר לו לשמור על קשר עם העולם החיצון של ערוץ 1.
השיעורים היו מאוד לא קוהרנטיים, פעמים רבות הוא הפליג בסיפורים או בניתוחים, אבל תמיד היה מעניין. באותה תקופה צפיתי ב"יומן" בהגשתו באדיקות של ממש, וכמובן גייסתי לעניין את כל המשפחה. אומנם לא הפכתי בסוף לאשת טלוויזיה אבל בהחלט למדתי משהו על האופן שבו דברים מתנהלים, על האופן שבו הם צריכים להתנהל ועל צפייה ביקורתית במדיום.
הנה כמה דברים שלמדנו מישראל סגל:
טלוויזיה מביאה את המציאות, עיתונות כתובה מביאה מידע על המציאות. אבל אם לדייק: המציאות הטלוויזיונית אמורה לשקף את המציאות האמיתית. "ככל שהאירוע חזק יותר, על הכתב לשתוק יותר" - בהקשר הזה הוא סיפר לנו על בן שני, היום כתב המגזין הכי טוב בארץ, ואז כתב צעיר בערוץ 1. סגל החזיק מאוד משני, אבל גם סיפר כיצד הוא מלמד אותו דברים שונים שגם לנו ראוי להפנים.
למשל – לנסח משפטים באופן פעיל ולא סביל. לא "50 אלף דולר נשדדו על ידי חמישה שודדים", אלא "חמישה שודדים שדדו 50 אלף דולר" (האמת, גם לפני עשור שוד כזה לא היה שווה את הסיכון).
חמשת ה-W בכתבה:
What כיכר מרכזית בעמנואל
When 10:55 יום הזיכרון
Who תושבי המקום, חרדים
What יעמדו/לא יעמדו
Why כיוון שמדובר בעניין מופשט, ראיונות עם בני אדם מספקים את התשובה
מכל החמישה, רק ה-when לא מצטלם. לשם כך נועד ה-voice over (קריינות, או מבזק גל"צ/קול ישראל שבו נאמרת השעה).
אנגל – זווית הראייה שרוצים להציג בכתבה. ה-what.
ראיון – ההתרחשות היא האינטראקציה בין המראיין למרואיין, השיא הוא בשתיקת המראיין או בשתיקת המרואיין (כשהוא שותק – זה הישג).
הבימוי היחיד המותר בכתבה הוא לצלם את המרואיין לשם הצגתו, כאשר הוא הולך במקום ההתרחשות.
חלוקת תפקידים: הכתב מוסר את האינפורמציה, והמרואיינים את הצד הרגשי.
ככל שיש יותר לוקיישנים, כך יש יותר חיים לכתבה.
בשטח - הכתב נותן את ה"מה", צוות הצילום שלו נותן את ה"איך". למרות שהוא ראש הצוות, כדאי לו להיות בראש אחד איתם. לכן גם משתדלים שלא להביא "זרים" לצוות, על מנת לא לערער את האיזון.
סוגי כתבות – דיווח, פולו אפ, תחקיר, צבע.
איך נראית מהדורת חדשות? לפי האסכולה האמריקאית – 99 סנט (כלכלה), קהילה ומשפחה (לתת תחושה שהקריינים והצופים הם משפחה אחת). בכל כתבה רואים את הכתב בהתחלה ובסוף עומד מול המצלמה ומדבר (סטנד אפ, זה המינוח המקצועי, לא במובן המצחיק). נהוג להביא כתבים/פרשנים לאולפן, והקריין פונה אליהם בשם פרטי. זו לא האסכולה שנתרכז בה.
האסכולה האנגלית – כאן, העמידה מול המצלמה היא בחירה ולא חובה. הכתבים מגיעים לאולפן רק כשהמקרה אינו בר צילום או כשיש מקרה חשוב במיוחד. הכתב עושה את רוב העבודה, ולא המפיק. ובעיקר – קודם בונים את הכתבה, אחר כך שותלים את המרואיינים, ואז הכתב מתאים את הקריינות לאורכים השונים בכתבה. הכתב והמפיק יושבים יחד בחדר העריכה. באמריקאית, לעומת זאת, הכתב כותב את הקריינות, ואז המפיק יושב עם העורך והם מסדרים לפי זה את הראיונות והחומר המצולם. עבורם, הקריינות היא החשובה ביותר, לרוב קריינות טפטית (wallpaper) – אם מדברים על אמבולנס, מראים אמבולנס, וכיוצא בזה.
לדעת סגל, זה גם ההבדל הרציני בין ערוץ 1 לערוץ 2 (כזכור, הכוונה לטלוויזיה שעשו כאן לפני עשור).
ועכשיו, סתם ציטוטים מהשיעור (כן, נהגתי להנציח גם את זה):
"אתה יודע כמה פעמים צעקתי על רפול? אני נהנה, הוא נהנה, שנינו נהנים".
"אם אני אצעק על דן מרידור הוא יתאדה לי כמו בחרצופים".
"בשבוע שעבר היה לראש הממשלה אמנון אברמוביץ', סליחה, בנימין נתניהו, פ.א. עם אמנון אברמוביץ'".
יהי זכרו ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
