באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

ג'ולי וג'וליה, באחד מערוצי הסרטים

ל"ג'ולי וג'וליה" אין שום עלילה מעניינת. אין שיאים, אין התפתחויות משמעותיות, הכול די צפוי וידוע מראש, גם מה שמשתבש. אבל הסרט מספר סיפור שלא ידענו קודם, ובגלל זה נהנינו לצפות בו במשך שעתיים. התאהבנו בג'וליה (וקצת פחות בג'ולי), ורצינו לדעת איך נראתה דרך החתחתים עד להפיכתה ל"כוהנת הבישול ג'וליה צ'יילד".

עד שג'וליה צברה את מעמדה, היא היתה אשת דיפלומט שידעה חיי נדודים ברחבי העולם. אבל שום מקום, אפילו לא סין, לא הותיר עליה רושם כמו פריז – ובצדק. העיר מדהימה. אבל זה לא עוד סרט נופים. כאן העיקר הוא המטבח. מה שהרשים את ג'וליה הוא האוכל הצרפתי, בהשוואה לאוכל האמריקני התעשייתי. היא נחשבת לזו שהעבירה את האמריקנים ממזון תערובות מוכנות לבישול איכותי.

כנראה המהפכה התפספסה באמצע, או אחרי שתוכנית הטלוויזיה שלה ירדה מהאוויר, כי כידוע האמריקנים אוכלים היום המון ג'אנק. בעיקר ג'אנק. האוכל המדהים ב"הול פודס מרקט" עובד בעיקר על צעירים ואנשים עם מודעות. הרוב הדומם עדיין חושב שאוכל של דיינרים הוא אוכל טוב (לקחו אותי פעם לדיינר, אמרו כמה הוא נהדר, חשבתי שאני מתעלפת אחרי האוכל).

בכל מקרה, ג'ולי היא לא לקוחה קלאסית של דיינרים. היא אחת עם עבודה ממשלתית מעפנה, שחברותיה מצליחות הרבה יותר ממנה. שמונה שנים היא הקדישה לכתיבת רומן שלא התפרסם, כמו ג'וליה צ'יילד שהקדישה את שמונה שנותיה לספר ש... ובכן, כן התפרסם. למען האמת, זה ההבדל הגדול בין ג'ולי לבין הרבה אנשים מצליחים: היא לא עומדת בשום דדליין. אז עכשיו הבנזוג שלה מציע לה לכתוב בלוג על בישול, והיא לוקחת את זה כמטרה: לבשל 500 ומשהו מתכונים בשנה אחת, לפי הספר של ג'וליה, ולדווח על כל אחד ואחד מהם.

בהתחלה אין לה מגיבים בבלוג, אבל אחרי זה יש הפצצה, ויש גם קוראים ששולחים לה מתנות הביתה (מאיפה הם יודעים את הכתובת? מי מפרסם כתובת בבלוג?). החברים שלה מציעים לה לחבר את הבלוג ל"פיי פאל" כדי שאנשים ישלמו לה על הקריאה. אידיוטי. רואים שהם לא מבינים כלום בעולם הבלוגים. בכל אופן, בשיא היא מגיעה ל-52 תגובות ביום – לא כתוב אם היא עונה למגיבים או לא, ובכלל אין התעסקות מספקת בדינמיקה של עולם הבלוגים. מבחינתי, כבלוגרית, זה אחד הבאגים של הסרט.

עוד עניין שהפריע לי בסרט, וזה ספויילר באמת קטנצ'יק ולא מדויק – אני מרשה לעצמי כי העלילה לא מפותלת, מרתקת או משהו כזה - הוא שאין חיבור בין ג'וליה לג'ולי. הטענה היא לא כלפי הסרט, אלא כלפי הסיטואציה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ולא ברור לי למה ג'וליה שהיתה כל כך חדשנית בתחומה לא ידעה לקבל את החדשנות של עולם הבלוגים. מה ששנוא עלייך, אל תעשי לחברייך. אם בתחילת הדרך אנשים לא האמינו בך ובשינוי שאת מביאה, למה את לא מאמינה בשינוי שג'ולי מביאה?

לג'וליה ולבעלה פול לא היו ילדים – העניין הזה לא מוסבר בסרט, לא מוצב כעובדה ולא נידון בשום דרך. אבל ברור שזה מפריע לה. למרות האהבה החזקה ששררה בינה לבין פול, ושהיתה יכולה לרכך אותה, זה לא היה מספיק. אולי זה גם מה שהפך אותה לאישה קשה, שלא מתעניינת בצעירים ובדבר הזה שנקרא אינטרנט. כאמור, בסרט אין כמעט שום התעסקות סביב נושא הילדים, אין בו ילדים בכלל למען האמת, וגם אין התעסקות עמוקה בעובדה שהמפגש שלא מתרחש, אלא כמה קלישאות שמנפק בנזוגה של ג'ולי.

דמות אחת חיה בניו יורק שנת 2002, ודמות שנייה נשארת בשנות ה-60 בפריז - ובמקומות נוספים באירופה, בהתאם להצבות של בעלה, נספח התרבות. בשולי הסרט נאמר כי הוא נרדף על ידי הסנאטור מקרתי, בשל העובדה ששירת – מטעם ארה"ב! - בסין הקומוניסטית. על ה"יציאות" של מקרתי הסהרורי יש סרט שלם שכדאי לראות – "לילה טוב ובהצלחה" של ג'ורג' קלוני.

עוד בשולי הסרט, ברור לגמרי שיש פה רק כוכבת אחת ויחידה, וקוראים לה מריל סטריפ. היו יכולים ללהק את סקרלט ג'והנסון למשל לתפקיד ג'ולי, אבל במקום זה נבחרה איימי אדמס האנמית. שלא לומר התפלה, שלא שמה מספיק מלח בביף בורגיניון שלה. אבל חוץ מהפישול הזה, ולמרות כל מה שכתבתי, מדובר בסרט מקסים - בעיקר עבור פרנקופילים ובשלנים. בון אפטי!

טריוויה: פול צ'יילד היה מבוגר מג'וליה בעשר שנים. מריל סטריפ מבוגרת ב-11 שנים מסטנלי טוצ'י שמגלם את בעלה.

ג'ולי וג'וליה. ארה "ב 2009. 123 דקות. במאית: נורה אפרון. שחקנים: מריל סטריפ, איימי אדמס, סטנלי טוצ'י (שיחק ב-er), כריס מסינה (שיחק בעמוק באדמה), מרי לין רייסקאב (קלואי האגדית מ-24)

פרחים שבורים, באחד מערוצי הסרטים

כשהחיים משעממים ונטולי משמעות, כשאין עבודה שמאוד חשוב לקום אליה בבוקר, הבן אדם מוכן לעשות כל מיני דברים שיוצאים מגבולות הרגיל או הנורמלי שרובנו קבענו לעצמנו. למשל, לצאת למסע ברחבי ארה"ב, ולבקר ארבע נשים שהיה לך איתן פעם משהו (החמישית כבר בקבר), כדי לברר האם יש לך בן בסביבות גיל 20 או לא. בכל פעם לקוות, להסתקרן, להמציא סיפור, להיכנס לתוך החיים של מישהי שעכשיו היא כמעט אדם זר, לחוות, להרגיש וללכת.

זהו בקצרה הסיפור של "פרחים שבורים", כלומר של דון ג'ונסטון (ביל מאריי). בתחילת הסרט עוזבת אותו בת הזוג התורנית שרי (ז'ולי דלפי), המתריסה בפני אדון דון שהוא דון ז'ואן מזדקן שאיננו מסוגל לשום שינוי לטובת הזוגיות. בזמן שהיא מתלוננת, הוא צופה בטלוויזיה, ב''דון חואן''. כן, דון היא מילה מפתח כאן. גם על השם ג'ונסטון, בהשוואה לג'ונסון, יש לא מעט בדיחות.

בכל מקרה, ברגע ששרי עוזבת אותו דון מסתכל על הדואר שהגיע, ומוצא שם מכתב ורוד – שברור שנשלח על ידי אישה (סצנת הפתיחה של הסרט), אבל לא ברור מי. כמובן שזה לא מוצא חן בעיני שרי, ורק מחזק את החלטתה להתחפף. בכל מקרה, במכתב מודיעה אישה לא מזוהה לדון שהוא אבי בנה, ושהבן יצא לאחרונה למסע גילוי עצמי כולל גילוי אביו.

מי שמניע את העלילה ושולח את דון לכל המסעות המוזרים זה לא המכתב הזה, אלא ווינסטון, השכן הנשוי באושר עם המון ילדים, חובב כתיבה ובלשות. הוא, שחייו משעממים ומלאי משימות ש"צריך לעשות", נלהב מאוד מהאפשרות שהשכן שלו ייצא למסע הרפתקאות. הוא זה שמוצא את כל הכתובות, מארגן את הטיסות, הרכבים השכורים, המוטלים וכל מה שצריך. הוא כמעט חי את המסעות האלה בעצמו, מרוב התלהבות.

וזה אולי גם מאפיין של הסרט – טיפה משעמם, טיפה פרברי וקטן, לא גדול מהחיים, אבל זה לא אומר שאין לו מה להציע. צריך רק סבלנות. למשל בסצנה עם הנער שמחפש ארוחה, בעוד דון שלנו מחפש שיחה. מחפש רגש. קירבה. כל מה שאין לו, ואם רק יבקש ייראה פריק מוזר. כי בחיים שלנו, יש נורמלי ורגיל, ויש את כל השאר.

בקטנה: הסרט היה זוכה הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן 2005.

פרחים שבורים, ארה"ב 2005. 106 דקות. במאי: ג'ים ג'רמוש. שחקנים: ביל מאריי, ג'פרי רייט, שרון סטון, טילדה סווינטון, פרננסס קונרוי, ג'סיקה לאנג

ממלכת הסוד, א' 22:00, ערוץ 2

סרטו של ניר טויב לא גילה לנו שום דבר חדש – ובכל זאת טוב שהוא שודר במדורת השבט. צריך קצת לזעזע את המערכת, להציב סימני שאלה, להכניס דברים לפרופורציה, לתת לשם שינוי את הצד הנגדי.

כי את הצד של ביטחון המדינה אנחנו כבר מכירים היטב. אנשי הדממה לא כל כך דוממים בזמן האחרון. אנחנו שומעים על פעולות של המוסד, יודעים מיהו ראש השב"כ, ומדי פעם מתגלים עוד ועוד סודות. המוטו של יחיאל חורב (לפי הסרט), "מה שהיה סוד נשאר סוד", כבר לא לגמרי רלבנטי.

הפעם הנידון הוא תא"ל יצחק יעקב יצה, שבספר זיכרונות התכוון לספר לנו על מה הוא היה אחראי (רמז שתואם את מדיניות העמימות: זה בדרך לאילת). נדמה שרבים מגיבורי הפרשה שלו שמחים לפגוש את המצלמה – במיוחד הדברים אמורים בד"ר רונן ברגמן הלהוט ובחוקר היאחב"ל לשעבר יאיר רגב המתלהב. גם עו"ד יהושע רזניק הזחוח שייך לקבוצה הזו.

בקבוצה השנייה נמצאים אלה שסירבו להגיב – השופטים אליקים רובינשטיין ועדנה ארבל, שהיו אז היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה. יחד איתם באותה חבורה, ולא נראה לי שזו מחמאה או חברה טובה, נמצא ראש המלמ"ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון) לשעבר, יחיאל חורב. איך אמר עליו ביום פרישתו ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט: "נדמה לי שחיליק לא ממש מאושר מהסיבות לעזיבה שלו, אבל אני רוצה להגיד לך חיליק: גם ממשלת ישראל קצת לא מאושרת מזה שאתה עוזב". דגש על הקצת. גם אזרחי ישראל, למשל, קצת לא מאושרים מזה שאולמרט כבר לא ראש ממשלה. אבל הרבה כן.

ד"ר אבנר כהן ראוי לקבוצה משל עצמו – ישראלי לשעבר שכתב את הספר "ישראל והפצצה", לא קיבל אישור להוציא אותו לאור בארץ, וכעבור מאבק ממושך הוציא כאן ספר מצונזר. את המידע הזה לא שמעתי בסרט של ניר טויב. את הגרעינים האלה פיצחתי לבד. אולי זה לא עבר צנזורה, אולי לא חשבו שזה ראוי לספר ולהסביר למה גם נגד כהן התנהלה חקירה, על ידי אותו רגב נלהב. בכל מקרה, מדובר במידע שעוזר להבין את התמונה המלאה של אלה הנאבקים לפרסם אמת מסוימת לבין אלה המנסים לבלום אותם בקרב מאסף חסר תוחלת.

מרדכי-ואנונו-2 הרי לא יהיה כאן, הן מצד החושף והן מצד עונשי המדינה. הלא כן?

בעיה אחת גדולה יש לי עם הסרט של טויב: תגובת משרד הביטחון הופיעה בסיום כל הקרדיטים, בזמן שרוב רובם של הצופים כבר נטש, והיא גם הופיעה באותיות קטנות למדי המקשות על הקריאה, ובחיי שניסיתי.

כל כמה שמערכת הביטחון אינה תמיד כוס התה שלי, נדמה לי שהיא ראויה לזכות תגובה קצת יותר רצינית מזה. פה זה לא משחק של "אתה לא היית נחמד אליי, אז אני אעניש אותך". כשמדובר בענייני ביטחון מדינה, שני הצדדים צריכים להפגין רצינות, אכפתיות וכבוד, במובן הפשוט ביותר של המילה.