באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אללה אסלאם – פרק אחרון, רביעי 21:00, ערוץ 10

כבר כמה שבועות שחברה מפצירה בי לראות את "אללה אסלאם", ולא יצא. רק במוצאי יום כיפור, כשלא היו לי שום תוכניות אחרות, והאמת גם לא ממש היה לי כוח לזוז, הגעתי לצפייה בסדרה – וליתר דיוק בפרק האחרון שלה. זה שדווקא לא עסק בקהילות האסלאמיות אלא בחיים של הקהילות היהודיות שלצידן. וזה היה מפחיד לא פחות.

זה לא חדש: אנחנו יודעים שאירופה עוברת בעשור האחרון תהליך אסלאמיזציה מבהילה. אבל לראות את כל הדוגמאות מהשטח, זה פשוט נורא. למשל, ההדמיה שערכו פלסטינים ופרו-פלסטינים בחצר האוניברסיטה בבריסל – הדמיה של התנהגות חיילי צה"ל כביכול במחסומים. מציגים אותנו כחיות אדם, כשאנחנו בפירוש לא כאלה נוראיים, והם בפירוש לא כאלה תמימים.

בכל הארגונים הפרו-פלסטינים לא שומעים אף מילה על הטרור האסלאמי, וכן דוחפים לך לפרצוף אלפי מילים על הכובש הישראלי ועל הצורך להטיל חרם על ישראל. אפילו הישראלית שעוזרת לפליטים (מעירק למשל) בעיר מאלמו שבשבדיה – אחת הערים הכי אסלאמיסטיות באירופה, כל תושב חמישי הוא מוסלמי – כבר מודה שהשנאה הנשקפת מעיני המוסלמים היא נוראית וקשה לעיכול. הם לא בעד זכויות אדם, הם בעד דריסת כל מי שמפריע להם בדרך. היום אלה היהודים, מחר אלה יהיו השבדים והאירופים עצמם.

המצחיק הוא (צחוק אירוני כמובן) שאחת המשתתפות בסדרה שואלת, "למה ליד בתי כנסת יש תמיד שוטרים וליד מסגדים אין?". נו, באמת. רק השנה רצחו בצרפת כמה יהודים על רקע גזעני לאומני. לא שמעתי ולא ידוע לי שמוסלמים סבלו מבעיה דומה. במאלמו אנשים חוטפים מכות כי הם יהודים, באנטוורפן גם כן מנסים להשתיק נוכחות, בפריז האנטישמיות נוכחת כל הזמן. והמוסלמים? מלכי אירופה החדשים.

לפני כמה שנים יצר נפתלי גליקסברג את הסדרה "אנטישמיות לא מה שחשבת", ששודרה בערוץ 2. האמת היא, שמאז לא השתנה כמעט כלום. ההישג של יחזקאלי נצפה בפרקים הקודמים, שבהם הוא התחזה למוסלמי וחדר לתוך מעוזים אסלאמיים תוך סיכון חייו. מקומות שמתאפיינים בבדלנות, בפשיעה, באימה. מי שרוצה לצפות בפרקים – מומלץ, זה מה שאני עשיתי - יכול לעשות את זה כאן. ואחר כך להודות לאל שיש לנו את מדינת ישראל, ולחשוב איך מכניסים קצת בינה בראש האירופי. כי בינתיים, לא התעוררו שם.

רייטינג: 17.7% - מרשים ביותר. ממוצע הרייטינג של ארבעת פרקי הסדרה עומד על 19.2%. יא סלאם!

ומה מתברר? ש"אללה איסלאם" הכניסה לערוץ 10 חצי מיליון שקל לפרק, והיא סדרת הדוקו הנצפית ביותר בערוץ 10 מאז הקמתו. כאן הידיעה המלאה.

המטבח של מרתה, באחד מערוצי הסרטים

מישהו לא גאון במיוחד בחברת הלווין yes רשם בכתוביות ש"המטבח של מרתה" הוא קומדיה רומנטית. ואני האמנתי לו. האמת: הרווחתי. לא רק שלא מדובר בקומדיה רומנטית, מדובר בכלל בדרמה. וכן, יש גם נופך רומנטי לצד הרבה בישולים שאפשר ליהנות מהם אפילו דרך המסך. ובזמן שמרתה מזבלת במוח לפסיכולוג שלה, הוא עושה פרצופים ואנחנו לומדים ממנה כמה חוכמות מטבח.

למשל: אם קונים לובסטר, צריך לדעת שבמיכל המים הוא מאבד משקלו. ולכן, אם בוחרים לובסטר והוא פחות כבד ממה שהוא נראה, סימן שהוא היה יותר מדי זמן באקווריום ולכן לא כדאי לקנות אותו. וגם, להכניס אותו למים רותחים זה אכזרי, יש דרכים טובות יותר, למשל נעיצת סכין מהירה.

מרתה היא שפית מעולה שעובדת במסעדת הגורמה "לידו". כמו שפים רבים אחרים, שמנסים להסתיר את זה מהתקשורת, היא מאוד מקצועית ובמקביל מאוד לא ידידותית. אין לה בעיה לומר לסועדים שמתלוננים על האוכל שלה בדיוק מה היא חושבת. אצלה, ממש כמו בוסית אחת שהייתה לי פעם, הלקוח ממש לא תמיד צודק. כלומר רוב הזמן הוא טועה, ואין לו מושג מהחיים שלו.

הטוויסט בחיים של מרתה מגיע כשאחותה נהרגת בתאונת דרכים והיא מקבלת בירושה ילדה בת 8, לינה, שלא ממש ששה לשתף פעולה עם הדודה המעט זרה לה – בגלל מרחק של 200 ק"מ שהפריד ביניהם עד לתחילת הסרט. כמעט במקביל ללינה מגיע לבניין גם שכן חדש בשם סם, וקצת אחריה מגיע למטבח של מרתה שף איטלקי בשם מריו. פתאום, מבן אדם שחי את רוב חייו לבד או במטבח, ולא עושה שום דבר חוץ מללכת לפסיכולוג ביום החופשי, יש לה שלוש דמויות קבועות בחיים. גבירותיי ורבותיי, מהפך.

אבל שום דבר לא קבוע ולא לנצח, כי לינה רוצה למצוא את האבא האיטלקי שלה, זה שעד כה היה בחזקת נעלם גמור, ולעבור לגור איתו. מרתה מבטיחה לעזור לה, אבל כמובן שזה לוקח זמן ובינתיים הן נקשרות אחת לשנייה - מהחלקים הבנאליים בעלילה. גם הרגע שבו היא שורפת את מגבת המטבח שלה בטעות עם הלהביאור של קרם הברולה צפוי לגמרי. בכלל, כשחושבים על זה, יש בסרט הרבה רגעים צפויים. אבל זה לא פוגם ביופי שלו.

למה? כי יותר מהכול, "המטבח של מרתה", סרט גרמני בתיבול איטלקי, מיועד לחובבי הקולינריה - אלה שרואים צלחת יפה, לחם טוב וכוס יין, ומייד נמסים על הכיסא או הספה. הרי אם האוכל טוב, אין שום בעיה לטעום אותו אפילו על בטן מלאה.

בקטנה: ככל הנראה הסרט היווה מקור השראה, שלא לומר טריגר, ליוצרים של הסרט "ג'ולי וג'וליה". ובמקביל, כי יוצרי "המטבח של מרתה" קיבלו השראה מ"דינר ראש", שיצא לאקרנים שנה קודם לכן.

המטבח של מרתה (Mostly Martha), גרמניה 2001. 105 דקות. במאית: סנדרה נטלבק. שחקנים: מרטינה גדק (מרתה), סרג'יו קסטליטו (מריו), מקסים פורסט (סם), סיביל קנוניקה (לינה)