| 3/2010
איך הגעתי לכאן ?
כבר הרבה זמן חיפשתי את הסיטואציה הזאת לכתוב כאן. לתעד את זה, לא לשכח. כי הבלוג, זה שאני פותח פעם בחצי שנה, הפך לי לאחד מהמקומות שמזכירים לי מי אני, ומאיפה באתי.
חצי שנה. איך אני מצליח להעביר את זה? איך לוקחים מיליון ואחת חוויות,
תהפוכות, התרגשויות,נפילות ומצבים לא הגיוניים ומכניסים אותם למילים ?
אז מהתחלה.
אני.בדר"כ אדיש. לא משהו במקצועות ריאלים, גרוע בשפה וכל זה, שובר מסגרות, נמשך לעתיד, אוהב לבד.
לפני חצי שנה התקבלתי לקורס כלשהו במודיעין, משהו שרחוק מהאופי שלי, מהיכולות שלי ובכלל רחוק ממני מאוד. וזה למה בעצם נמשכתי לזה מתכתחילה, אולי אצליח לסיים את זה.
בחודש הראשון של הקורס סבלתי מאוד, ולא שרדתי. את הטפסים של הפרישה כבר מילאתי את העצבים פרקתי לכל כיוון.
זאת תחושה נוראית לתת את הנשמה ולקבל אפס חזרה.בין אם זה ללמוד 14 שעות ביום בלי לנשום, לכתוב כל בוקר נבחן ולקבל 50 ואתה מאכיל את עצמך שאתה לא יכול, שאתה לא מסוגל, שאלה שמסביבך נכונים לקורס, כי הם כאלה מוכשרים וכאלה חכמים שאיך אני אתמודד איתם בקו המירוץ ?
די, לחתוך.
וזה היה מבחן אישי, לראות אם אני מסוגל לסבול. כי בתור פרפקציוניסט במסווה, אני צריך כל הזמן את ההצלחה כל הזמן את ההרגשה הפנימית שאני משקיע ונותן, ומקבל חזרה.
הלכתי לאיבוד במערכת הצבאית הזאת ממש. והלכתי לאיבוד לחברים, מכרים, הורים, וכשהמפקדים לא הבינו איך לאכול אותי, אכלה אותי האכזבה מהציפייה שאולי הם.
כמה שבועות אחרי תחילת הקורס, איני יודע עד היום איך עברתי אותם, יצא לי המון לדבר עם המפקד שלי; למה אני כאן, ולמה עדיין לא העיפו אותי. הרי מישהי עם ציונים יותר גבוהים משלי, כבר עפה, ולמה אתה מתעקש שזה המקום שלי?
חודש עבר. ואני עדיין כאן. ופתאום התמלאה בי תחושה של שליחות ושאסור לאכזב את המפקד שלי, שנתן מעצמו והשקיע והיה אכפתי. הבנתי שאיפה שאני נמצא זה מקום שאפשר לשנות, שאני יכול לתת את המחשבה השונה, שאני יכול לשבור כאן את המסגרת.
הבטחתי לעצמי ולקב"ה שאני מסוגל לסיים את הקורס. מאיפה הכוחות ? לא יודע.
הקורס העמיד אותי בהמון סיטואציות קשות. בין אם זה אנשים שהיו איתי בחדר והייתי במתח אדיר איתם, בין אם זה התחרות הגלויה של מי הכי טוב, בין אם זה אוכל שבחיים לא אכלתי, בין אם זה לישון לא ריאלי, בין אם זה לשרוד לבד.
בין אם זה ללמוד משהו שאני פשוט לא הצלחתי להיות טוב בו. וכמה שרציתי להיות.
השבועות עברו וקיבלתי תחושה בידיים; התחלתי להיות חד, מקצועי. מהיר וקצבי, תורם ומשקיע, שנון ומשתלב טוב בצבע.
נתתי את הנשמה שלי. חצי שנה למדתי ועשיתי כל דבר שיכולתי מעבר. והיום שאני רושם את המילים האלה, ונזכר בכל המצבים של השבירה, בכל המצבים שרציתי שיהיה לי מישהו איתי שיעבור את זה איתי(וידעתי שאם היה אחד, הייתי נשבר כבר), נזכר כמה אכלתי את עצמי בלילות וקמתי באמצע שלהם.
זה מרגש ממש להיזכר.
לקראת סוף הקורס הייתה שיחה אחרונה עם שלושת המפקדים שעיצבו את האופי שלי במשך חצי שנה. הם אמרו לי דברים שגרמו לי להאמין שהכל אפשרי. פירגנו לי והיו מרוצים ממני. וכמה שנהייתי אדום, וכמה שרציתי לחבק כל אחד מהם ולתת להם את התודה שמגיעה להם. כי זה כל כך לא רגיל בשבילי שמישהו יתן לך כל כך הרבה בלי להפסיק, בלי לרצות תמורה. זה שסיימתי את הקורס, זה רק בזכותם ובזכות מה שהם נתנו לי.
עכשיו אני לא אותו אחד מלפני חצי שנה. אולי עדיין לבד ועדיין קשה. אבל אחר.
בטקס סיום הקורס, אולי הדבר המרגש שהיה לי בחיים, קיבלנו תעודת סיום קורס. התעודה שכל כך חשקתי בה ורציתי להגיע למצב הזה ואוטוטו קיבלתי התקף לב. כי נשבר הדיסטנס עם המפקדים, וקפצתי עליהם. ואני, ממש ממש ממש ממש אני, סיימתי את הקורס ואת המטרה הכי גדולה שהייתה לי בחיים.
והרבה אנשים חשובים אמרו דברים, ועבר הזמן בטקס, וקראו לי שוב לבמה. הפעם כחניך למופת.
התעודה הזאת שאני מחזיק עכשיו ביד רועדת ביד שלי היא הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים.
הפיסת נייר הפשוטה הזאת היא הדבר שאומר לי מי אני עכשיו.
המילים האלו על הקלף הם האושר שלי עכשיו, הסיבה שאני מחזיק כל יום.ההוכחה שהשמיים הם הגבול.
המפקדים שלי חרטו לי צלקת מדהימה באופי. וכשהמפקד שלי, זה שהחזיק אותי בהתחלה בקורס, החליף איתי את הסיכה שלו הרגשתי שמעבר לסיכה הזאת שהיא בערך כל החיים שלי עכשיו, הוא מחבר לי כנפיים עכשיו שבזכותו ובזכות שני המפקדים האחרים יש לי עכשיו.
'אנחנו גאים בך, וזה מגיע לך ורק לך'
זה היה שווה הכל. חצי שנה של אפס אוויר התמלאו בשנייה אחת.
למדתי על כל כך הרבה תחומים, ואני חכם יותר. למדתי ללמוד, ולמדתי להבין דברים טוב יותר. למדתי יכולות חדשות ולמדתי אותי.
עכשיו אני בטירונות אחרי חצי שנה של קורס. ואיך שאני מסובב את המערכת הזאת. כי טירונות זאת הצגה, ובהצגה צריך לשחק, לא ?
ורק בשביל שאזכור עוד כמה שנים את הדברים האלה, אני ארשום כמה סיטואציות משעשעות של הטירונות.
1) כל פעם שעושה מסדר במ"מ כדי לראות מי הולך לחדר אוכל, הייתי אומר שאני משלשל והולך לעבודות רס"ר. למקרה שאתם תוהים, הייתי אומר שאני מנקה, ויושב שעות על גבי שעות עם חבר בשק"מ ושותה קולה בלי סוף ומריץ דאחקות עם כל מיני אנשים.
2)פטורים: ריצה, עמידה, קפיצה, מסעות, פק"ל, בטן, סחיבת משא, היפואלרגני, נעליים צבאיות ו45 יום של פעילות עיונית בלבד. והכל מזיוני שכל מדברים שאין לי בכלל כמו שיברי מאמץ, טחורים, בעיות בכליות.
3) כשכולם היו במטווחים היה לי תור לרופא(ושוב, בלי סיבה) ובאמצע היום חזרתי לבסיס, אמרתי לאיזה 4-5 אנשים שיהיו לפני בתור לרופא, וביינתים שתיתי מלא קולה וביסלי ובמבה
בשק"ם :)
4) כל פעם שהמפקד שואל אם קיבלתי זמן פריסה "לא המפקד"
5) כשאמרו לי ללכת לרספ"יה ולחכות שם, ישבתי בצד שלא ראו אותי והעברתי ככה 4 שעות עם חבר ודיברנו. וכששאלו איפה היינו, אמרנו שחיכינו ואף אחד לא בא.
6) כשעומדים בטורים או בשלשות, אני אף פעם לא מדבר או צורח או משהו כזה כמו  '10 שניות' וכו'. ורק פעם אחת המפקדת שאלה למה, ואמרתי לה שהיא לא שמה לב שאמרתי.
7) אני לא עושה שמירות ולא בראור, ומשתתף רק מתי שבא לי.
8) אני כל היום עם פלאפון עלי בכיס מוחבא.
9) פיתחתי קשרים עם הספר של הבסיס וכל פעם שאני רוצה להתחפשן 'אני הולך לעזור לגבי'
10) עקצתי חמשוש על אירוע משפחתי שלא קיים
ברגע שאזכר בעוד, ארשום.
כמה שאני ההפך ממה שהיה בקורס. ואיזה כיף שאני יכול להיות כזה.
ביינתים הכל בסדר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
