בא לי דייט!
כבר כמעט שנה וחצי לא יצאתי לדייט. אני מתגעגעת לזה. וזה לא שלא היו הצעות-היו! אבל דייטים לא היו. מבאס.
נכון, זה לא היה שייך עד עכשיו לרצות כאלה דברים, כי היה לנו עזה ולוחמים וכל מיני דברים כאלה רציניים.
וזה באמת לא שייך בכאלה זמנים. אז חיכיתי ועכשיו זה נראה לי מתאים.
אני רוצה להכיר מישהו באיזו ארוחת שבת של כל החבר'ה, בחור כזה שכיף להסתכל עליו, אחד כזה חמוד, מצחיק, רגיש וסימפטי.
מישהו לעשות איתו שטויות, להשתגע איתו. אוח, חסון כזה, לוהט.. בא לי, קיבינימאט, בא לי!
25 שנה חיכיתי בסבלנות לסקס. לא מגיע לי כבר, הא?!
אני רוצה דייט על מרק באיזו תצפית ירושלמית יפה, עם שמיכות, כריות ונרות לאור הלבנה. שיחה טובה יכולה להוסיף, כזאת עד צאת החמה.
את הטלפון הזה, שמתארים לך אותו: "הוא נראה טוב, לא חתיך, אבל טוב" ואז את מקבלת איזה שרק או טלטאביז למבוגרים במין גרסה הזויה כזאת.
אני מתגעגעת לרגע הזה שאת עומדת בקור, מחכה לו באיזו תחנת אוטובוס ליד איזו חנות בגדים שהוא תיאר לך את המיקום שלה שעה ואת עוברת בחור בחור מכל העוברים ומתפללת שזה לא הוא. וכולם מבינים שאת בדייט. ז"א שאת פרייארית, שאת מחכה לאיזה חמור.
אם אפשר להכיר לי איזה מותק אחד, שסוחב אותך לטראקים ונותן לך לטבוע בדייט הראשון בבוץ טובעני, רק כדי להושיט לך יד ולא להיות לרגע הלכתי.
אוח, ההודעות טקסט האלה, הרומנטיות. כשהקשר מתקדם לדייט שלישי. "אם רק היית יודעת כמה אני מחכה לפגישה הבאה איתך.." איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?!
בא לי משורר, בעצם פילוסוף, או אולי איזה עו"ד, או תימני אחד, רק בשביל הצחוק..
אם יש לכם מישהו אציל, שרמנטי, עם הומור איכותי. אני כאן, לעוד נגיעה קטנה.
אחרי כ"כ הרבה זמן וכ"כ הרבה ארועים מארועים שונים. אחרי שכולם שיחקו אותה נלחמים. עזה. ערבים. פיצוצים וגיבורים.
גם אתה, אהובי, גם אתה. תמיד אמרתי שיש לך עיתויים.
אפשר להתעסק במה שבאמת חשוב:
הציפורניים שלי.
בזמן האחרון, מרגיש לי שהזנחתי אותם. אני נותנת להם לגדול ואז פשוט- גוזרת אותם!
יכול להיות שמשהו לא בסדר איתי?!
האמת היא, שיכול להיות שזה בגלל שעצם זרה נחתה לי על האצבע שלי ואנלא רגילה לעצמות מסוג שכזה.
(אבל אני גם לא רגילה ללכת לשירותים כ"כ הרבה. ומאז הדיאטה שהתחלתי, זה מוזר, אבל אני מבלה שם די הרבה.. הייתי חייבת לציין את זה)
ופתאום אני בוהה באצבע כל היום. תקעו לי שם איזה עיגול עם יהלום והטראומה לא חולפת.
חשבתי יום יומיים זה יעבור- אבל מאז אני רק בוחנת את החפץ המוזר הזה.
למה לעזאזל האצבע שלי צריכה להיות מנותקת? למה היא צריכה להרגיש שונה מכל חברותיה?
אני מרגישה את המצוקה שלה, היא נחנקת והיא רוצה לצאת מהכלא הכסוף שבנו במידה שלה.
או אולי אני מסרבת להבין שזה סוף סוף קורה. שזה נגמר כל התקופה הזו, שאני מאחורי זה.
שאין יותר דייטים ואין יותר מסיבות פיג'מות מטורפות. רק תקופה אחרת, משהו חדש עם מישהו לא כ"כ חדש, אבל עונה על כל הציפיות.
בא לי דייט, קיבינימאט!
למישהו יש איזה אביזר נלווה, או איזה אובייקט מעניין בשבילי?!
התגעגעתי, פשוט לא הצלחתי להראות את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
יַלִי