מחשבות של בינתיים

באמת. חשבתי שזה יהיה אחרת, שיהיה לי איזה אור, או תובנה, או משהו מיוחד כזה לבשר לאומה.

חשבתי שאחרי שאצליח לעלות את כל ההר הזה, לחטוף את מחלת הגבהים האיומה הזאת, בגובה 25 שנה, אני אוכל לספר לכם מה יש שם מעבר להר הזה.

אני יודעת, ממרומי ההר, זה נראה לכם כאילו השגתי את השגות העולם. אני שווה עכשיו וניצחתי את כולם.

ויכול להיות שזה מרגיש שאם רק תביט, אני אראה כ"כ אחרת, כ"כ לא מבינה, כ"כ לא בשלב הזה וכ"כ לא איתך.

אבל אני נשבעת. זה אותו דבר. זה אותו הבוקר. זה אותו החיפוש. אותם המבטים, אותו רצון למשמעות.

זה אותם הריבים ואותם רצונות לחיזור, זה אותו מרדף אחרי החיים, אחרי הריק ואחרי התסכול.

אבל דבר אחד פחות, לפחות.

זה רק פחות של בדידות.

התגעגעתי, כרגיל, רק לא היה לי כח לכאן, אבל ב"ה מסיבות טובות, כמובן..

ועכשיו רק רציתי לעשות בדיקת נוכחות.. אז כתבתי. שאדע. אז תגידו שלום ותספרו קצת מה נשמע..