מחשבות של בינתיים

הוא הלך לחברותא.

יש לו פגישה עם אלוהים כל סופ"ש.

אני יושבת לי, צופה ב"אחת שיודעת" מתוך שיעמום. מחכה לאלוהים שלי, שיקרא לי גם.

זה קבוע. השגרה נגמרת כל סופ"ש ורק אז אני נזכרת שהוא לא קרא לי ולא קבע איתי פגישה.

אני בוגדת בבעלי. עם אלוהים.

הוא הבגידה היחידה שלי. אם האביר היה יודע כמה אני חושבת עליו, הוא היה אומר לי כבר "זה או הוא או אני".

בכל מקום, אני מפנה לו כסא כבוד. בכל מקום אני מחכה לו. אפילו כשאני יושבת על האסלה ולפעמים אפילו מחרבנת,

או עושה בכאילו ילד או לפחות מנסה להנות מהכאילו. או לעזאזל, כשאני מתרחקת כל שבועיים מבעלי בשבילו.

רק כדי שהוא ישמח. רק כדי שיקבע פגישה. רק כדי שיאהב אותי.

אני רואה אותם באים אלינו, יום יום, מתחלפים- כמו עושים תורנויות. יושבים, מדברים, אוכלים, צוחקים, נשארים לישון.

בסה"כ טוב להם פה.

וזה לא הבית שלנו, זה הבית שלו.

וזה כל מה שרציתי, אני התחננתי לו. התפללתי על זה שיהיה לנו בית של חסד, בית פתוח כמו של אברם, זה מהבייבל.

והם אוהבים אותנו. וזה פועל. הם מסתכלים עלינו ורוצים גם.

והם אומרים לי, איך הוא אמר לי בשיחת חברים האחרונה שלנו:" יש לך בעל מקסים ואוהב ודירה מדליקה וחברים שאוהבים אותך כ"כ.

כ"כ הרבה כישורים ותבונה שיש רק למעט ואישיות כובשת שכולם מתאהבים בה במבט ראשון.."

זה נראה טוב מבחוץ, אני יודעת. הכל כ"כ נוצץ. יש בית ב"ה, יש מטפחת על הראש- או משהו, יש זוגיות, משפחה אמיתית, כמו שחלמתי לפחות.

הם רוצים גם, הם אומרים. רוצים כמונו.

אבל סוף היום מגיע והוא הלך לפגוש את ה', כי כבר סופ"ש.

אני נכנסת לחדר שינה, שם הכל אמת. מול המראה עכשיו, מורידה את הבארט, נראית כמו פעם. בלי מחיצות, רק עם יותר כאב. ועדיין, אבא, זה כ"כ ריק.

אפילו כאן, כשאני מורידה בגד בגד, אני חושבת עליך ולא על מי שקרעת ים סוף בשביל לייבא לי אותו.

יש לי הכל, ב"ה. יש לי הכל, אבא. והכל בזכותך.

אבל למה, לעזאזל, אין לי אותך?

מה אני צריכה לעשות כדי שתתאהב בי גם אתה?

מי עושה לך את זה ובמה היא יותר טובה? היא יותר יפה, זה הענין? ככה עשית אותי.

היא יותר רזה? אני אעשה דיאטה, אם תעזור לי.

מה, מה לעזאזאל אני צריכה לעשות כדי להיות שלך?

ר"ה. ובית כנסת רחוק ממני, מרחק כמה צעדים קטנים, רק שהנפש לא תלך אותם החג הזה. כי בטח לא תרצה אותי שם.

מרגישה זרה מכדי ללכת.

בסוף, תקיעות השופר ניצחו וכדי לעשות שלום עם המשפחה המחודשת, ומאמץ נוסף כדי שתרצה אותי, רגליי לקחו אותי בכח אל עבר בית הכנסת.

הגעתי, עם כוונות ללכת אחרי שהצופר הזועם הראשון יסיים את ציפצופיו. רק כדי לסמן שנכחתי כשאתה מקריא את השמות למעלה, למקרה שתחליט שאתה רוצה פגישה.

מצאתי את עצמי הולכת עם כולם. בסוף. עם סיום הפולחן ההמוני. כל ציפצוף שופר וכל מילה, היו כ"כ חדות פתאום, אומרות הכל ובעצם לא משאירות בי כלום.

הרגשתי מרוקנת. לא הפסקתי לבכות. כל תקיעה, כמו סכין. כל מילה בתפילה, כמו ידעו כולם מה הרגשתי שם, באמצע שום מקום. כמו היית שם לרגע והרגשת אותי והבנת.

לרגע חשבתי שיצא מפה איזה דייט.

אבל לא. השארת בי חווית פולחן אדירה, אבל חזרתי לבד. שוב. בלי פגישה איתך.

אני יודעת

יש לי הכל - ואני יכולה לעשות הכל עם זה.

ויש בי הכל - כל מה שרק חלמתי וכל מה שרק ארצה.

צריך יותר מזה?

נתת לי הכל, אבא. רק לא את הדבר היחיד שאני באמת רוצה.

נתת לי חלומות, יצירתיות, שמחה, אהבה טובה. בית של תורה. נתת לי חברים טובים, סביבה טובה, חיים חלומיים. רצונות.

רק לא נתת לי את עצמך.

אני מרגישה ריקה. כמו יש לי הכל- אבל אין לי כלום.

אני רוצה אותך, אבא. ונמאס לי לחפש אותך כל סופ"ש.

נמאס לי לחפש אותך בבית כנסת, במנין של קרליבך, לנסוע עד הודו, בשיעורי תורה, בחיפוש עבודה יותר כשרה, ברצונות שלי.

ביומן אישי, במכתבים, בתפילות. בהתבודדות אליך.

אני רוצה אמת ואני רוצה, לעזאזל, לחיות אותה!

אני רוצה לבגוד איתך בכל מה שהייתי פעם. אני רוצה להרוס הכל, להקריב הכל, רק כדי שתהיה שלי, יותר מרגע.

אני מוכנה לוותר על הרצונות שלי, שתהפוך אותם, שהם יהיו שלך. שיהא רצוני- רצונך.

רק כדי שתאהב אותי ותיתן לי יד, ברחוב. שכולם ידעו, שאני שלך, אבא, אהובי, אלוקיי, ריבוני.

אז מה אני צריכה לעשות כדי שתהיה כבר שלי, או שאהיה אני שלך?!

סליחה שאני לא מה שרצית, אבא. סליחה שאני לא יודעת מה יגרום לך להתאהב בי, לרצות את מה שיש בי.

הלוואי ותעזור לי עם זה הפעם.

שנה טובה וחתימה טובה, אני מקווה.

בוא נקווה שגם הוא יסכים עם זה. אחרת, זאת תהיה פגישה מאוד מוזרה, משהו לא בסגנון העולם הזה, אני מניחה.