מחשבות של בינתיים

כבר 4 שנים (כמעט) שאני מתחמקת ממודעה חוזרת וזוהרת שראיתי בפאשקווילי העיר.

4 שנים שהתרחקתי מכל מה שקשור לריכוז גבוה של דוסיות, נשים בלבד ויצירות בני עקיבא נמוכות במקום אחד.

שיחה אחת. מסע להודו, חופש מהאביזר הזכרכר לערב אחד ואולי גם כיסוי ראש.. הובילו אותי ללכת שבי אחר הפשקוויל הזורח.

מצאתי את עצמי בתוך ערב הצדעה לאולפנות בסימן "מאז ועד היום.."

היו שם בכל הגוונים: חינניות שלא חוו דייט אחד, עם חצאית השמחם הנופלת וסנדלי השורש עם גרב הפסים.

את המורדות שלא היו עוברות את תקנון "הצנע לכת" כי הן לובשות מכנס וחצי כיסוי ראש.

היו גם כאלה שה' גאל אותן מייסורים והן עם חתיכת בד טריה לראשן בגילאים המאוחרים של ה30.

המחכות לישועה או לזכרכר היו שם גם, מתקרבות למפיקות, לבמה, נמצאות שם בפרוטקציות ולא מתוך רצון,

אלא רק כי הן עושות טובה לחברה שלהן בהפקה..

ועד לנשים גוססות שאפשר להקרין אותן בסרט שחור לבן מרוב שהן ישנות..

(כן, כן, אלה עם השפם העצום והשערות המבצבצות כממצא ארכאולוגי בכל פינה בגופן ההיסטורי)

היה איכס.

היה חסר רק איזה ראש אולפנא שיביא את דבר המערכת, או ההנהלה. או איזה פאנל עם נשות גוש קטיף המתנתקות, כדי שנרגיש שאנחנו ממש חלק מהיסטוריה של אולפנא שהוקמה לצורך חינוך נשים לדורות.

פגשתי את המורה מכיתה ז' ואת הבחורה שישבה לידי בכיתה א' וממש ערב של "רבותי, ההיסטוריה חוזרת.." התקיים לידי..

ברחתי עם צמודתי להווה, או לפחות לערב זה, שאין בה שום איזכור היסטוריוני השייך לציבור הזה,

לכיוון המספרים והאותיות שהיו רשומות על ספח הכרטיס וישבתי נינוחה עד שמישהי צרחה לי:" למה לא אמרת שאת באה?! שנים!!!"

הן לא באמת שמחות לראות אותך, את בטח לא שמחה. את בעיקר מובכת שהסכמת לחבור לערב 100 שנות פעילות להיווסדה של תנועת בני עקיבא הארצית והעולמית גם יחד.

אבל כבר 60 ש"ח נזלו לי מהכיס ובתקציב של זוג צעיר זה שליש חשבונות, או חלק נכבד מסכום הקניות השבועי של פירות וירקות..

נתתי להן צ'אנס ל"נשים בלבד" הזה, למרות שאישית אני בעד כמה שיותר מעורב וכמה שיותר חתיכים, חסונים ושריריים במקום אחד.

צריך נוף טוב גם אחרי החתונה, לפנטז על מישהו, לרייר על מישהו, לא משנה מי- העיקר הכוונה.

הערב התחיל, קצת כמו פעולת בני עקיבא משוכללת, או חודש ארגון מאוד מרשים.

אבל תוך כמה דקות התוודעתי למונולוגים מרשימים, למערכונים נחמדים, לערב מלא רגשות מתחלפים, לצחוק בלתי נשלט,

לדמעות בעיניים ואפילו הזדהות עם השחקנית באחד המערכונים.

האמנתי לה שהיא מחפשת אותו בנרות- את האחד והיחיד. וכמה שזה קשה להיות ליד כל הדודות הפולניות בערבי חג ולצאת לעוד דייט מעליב עם איש מכוער שמחטט באף, או צולע ודאפַּר.

או סוף סוף לקבל איזה פוסטר מושלם שמוכן לבהות בך, לשתות איתך כוס שוקו חם ואז אחרי כמה פגישות של אשליה הוא יזרוק אותך גם..

או לשבת עם כל הנשואות האלה שפתאום מתמרחות על הנסיך שלהם ומדברות על סקס מהמבט הנשוי, או על הבטן העגולה, החיתולים או המעון..

התבאסתי בשבילה שזה כ"כ קשה ואפילו רציתי למצוא לה פוסטר כזה מושלם שיתחתן איתה ויגאל אותה גם..

אבל בסוף בסוף, היא גילתה שהיא כבר כמה שנים לא- שזה רק משחק ויש לה פוסטר משלה ואפילו פוסטרון משותף, קטנטן..

והיא ישבה לידי, ללא. (הצמודה שבאה איתי) אבל גם עוד לא בענין. ופתאום הבנתי שזה כואב. כ"כ כואב שזה לא סתם. בוקר אחד היא תקום ותרצה כמו כולם, את החיבוק, את האחד, את הטבעת ואת הסקס גם..

ואני מנסה, אלוהים. כמה שאני מנסה, אתה יודע. אבל זה לא כ"כ פשוט להפגיש בין שני אנשים, לפעמים זה אפילו פוגע.

ואני יושבת עם חברים בארוחות ולי יש את האנס המתמיד שלי..  ולהם רק מבחר אינסופי של זכרים ונקבות שרוצים אותם,

אבל זה חד צדדי, או שהם לא מספיק. לא מספיק משהו: גבוהים, חתיכים, משכילים, עמוקים, אשכנזים, ספרדים, מכילים, מבוגרים, צעירים, חברותיים, זורמים, מצחיקים, צינים, דתיים..

הם צריכים להיות כ"כ הרבה במפרט המבוקש, כמו איזה חבילת אינטרנט מושלמת שכוללת את כל האקסטרות בתוספת תשלום ועם התחייבות ל25 שנה, לא כולל מע"מ ולא כולל חתונה בשנה הקרובה..

ואפילו שכבר יש מישהו ונורא נחמד איתו, פתאום בארוחת שבת הקרובה ישב לו מישהו חתיך יותר שלא רק נחמד אלא גם מצחיק ומיוחד איתו ויש איתו "משהו אחר באוויר" והיא תרצה לעבור אליו כי הוא פשוט הרבה יותר, אבל רק אחרי שהיא תצא איתו היא תבין שהוא בעצם קצת פחות, כי הוא במקרה עוד גר עם ההורים ובגילו זה קצת מוזר והוא גם פחות מחמיא והוא בעצם גם קצת קמצן ו"אין לו בכלל תואר שני ואני כבר מסיימת דוקטורט.."

ואני יודעת שאין לי זכות דיבור מולם, כי כבר יש לי את שלי ואני לא במצבם. אבל גם שלי לא היה החבילת אינטרנט שחשבתי שאגלוש בה בפנטזיות שלי.

הוא כל מה שלא הסכמתי לצאת איתו וכנראה לא ידעתי שזה מי שכדאי לי.

והיום, אני חושבת שזכיתי לחבילת הפרימיום באינטרנט, זו שהכי משתלמת היום לדעת כל הפרסומות בטלוויזיה, זו עם המסלול הפרטי, שמאפשרת חוויה אחרת ומשודרגת, מהירות אחרת, רשת נפרדת ושירות V.I.P.. 

אבל אולי זה רק אני ששיחררתי, או שויתרתי לעצמי. ואולי הם חושבים שאני התפשרתי, או שבכלל לא מציעים להם ואני לא מבינה, או אולי אני לא במקום שלהם, לא במצב שלהם ואני סתם דנה אותם לכף חובה..

אבל אני יודעת דבר אחד. הוא שם, היא שם וזה יקרה יום אחד, אם תתמסרו לזה ותבינו שזה פרטנר לחיים, לא איזה רובוט מתוכנת שבניתם לכם מהסרטים המצוירים..

ואם יש אפשרות לפרגן, אז לכו בנות, להצגת הנשים: "בעצב תצאי עם בנים", לכו בכל גיל אפשרי, לפני כיסוי הראש ואחריו ואפילו בשלבי הביניים ותתרגשו בנשים שעושות תאטרון מרגש. גם כשזה רק לנשים בלבד וגם כשזה קצת מזכיר אולפנית, בני עקיבא ודייטים חוזרים ונישנים.