מחשבות של בינתיים

מישהו כתב לי בתגובה:

"... אני חושב שמאוד תתקשי לשים את עצמך

 תחת אחת הכותרות המוכרות:

"דוס", "דתי לייט" וכל השטויות האלה,

את שייכת לחבורה האיכותית של

ה"לא מוגדרים",שזו הגדרה בפני עצמה..."

"איכותית"?!

מי אמר שכל המורכבים הם דווקא אותם האיכותיים..?

זה שאני לובשת 3/4 וחצאית ארוכה

(לא מאלה שמטאטאים, אל דאגה..),

ושאני נראית תמימה, צדיקה וחסודה..

הולכת לשיעורים טובים, שומרת נגיעה,

"ממעטת" שיחה עם ז(כ)רים..

לא אומר שלא בא לי לדפוק איזה כוֹסית (ניקדתי, למי שרק תהה) 

טובה באיזה בר נחמד,

להשתכר עד כלות.

ושכל מי שמכיר אותי,

 וכל מי שמעריך אותי יראה אותי..

למצוא איזה בחור חמווד, לבצע בו את זממי,

לרקוד לצלילים טובים עם קצב טוב, להתפרע..

לישון אצלו ולא לדפוק חשבון לשטיפות המח שעשו לי כל חיי..

שבא לי לדפוק מחשוף וביגוד

ולהפסיק ללבוש בגדי מתחסדת

ולהגיד כל מיני פסוקים באמצע שיחות מתפלצנות על ערכים..

אז מה אם אני בלבוש של מורכבת, זה לא עושה אותי איכותית יותר,

או מתחסדת..

ואני פונה אליך, מגיב יקר,

לכל בחורה דתיה,

תמימה ככל שתהיה, צדיקת יסוד עולם,

יש רצונות מזוויעים, בהתאם לחשיפתה אל אלה בחיים..

וכל דתיה היא מורכבת, ולא בהכרח איכותית..

מה איכותי בלרצות למזמז את החבר הכי טוב שלך?

מה איכותי בלרצות לפרוק עול, או לוותר על ערכים רק כי נוח לי, בא לי?

מה איכותי בלשנוא את כל מי שעושה מה

שהייתי מתה לעשות מלא פעמים ואנלא יכולה?

מה איכותי בלחשוב מחשבות תועבה וטומאה?

מה איכותי בלרצות לשבור את כל המוסכמות, גם הצבועות שבהם?

מה איכותי בלרצות ולא לעשות כלום עם זה? מה, למען ה', מה?

ולמה, תשאל? למה אנלא עושה את זה? 

כי בכל זאת,יקירי, יש בי אמונה..

ועברתי הרבה כדי שהיא לא תהיה מוכתבת ותהיה מבחירה.. והבנה..

וכי אני יודעת שמה שרבש"ע רוצה מאיתנו זה הכי בֵּסְט שיכול להיות,

כמה שזה קשה..

ואין לי שום ספקות על "הכיפה" שעל ראשי.. אני מאמינה בו במאת האחוזים..

רק מתקשה עם הדרך שלו במשחק החיים.

ודע לך, שיש כאלו שאין בם אפילו את זה ועושים את חייהם מִכתבה אחת גדולה..

כאלה אנחנו, ניזונים משטיפות מח של הורים, מורים, רבנים, מדריכים וחברים..

מגיל קטן מחנכים אותנו לדפוסים, לערכים.. ואנחנו שואבים..

יש אנשים שהחליטו שאין להם אלוהים, בחירה שלהם, מכבדת.

ויש כאלה שהחליטו דווקא שהוא איתם, אך בדרכם, בליבם..

אבל עד היום, הם סוחבים עימם פגיעות נפש, של כל תסכולי המצפון שלהם,

הדו שיח המיתולוגי בין היצר הטוב לרע בעת העבירה..

על חילול השבת הראשונה שלהם,

על המגע הראשון עם אישה/גבר מחוץ למוסד הנישואים,

על לבוש לא צנוע בפרהסיא,

על דיבור לא נקי ללא שטיפה עם אקונומיקה.. (מסירת שומנים, זה בטח עוזר..)

כאילו מה,

גַרְגָמֵל וחבריו ישבו עימך ועם חברתך במסעדה הכי נחשקת בעיר

אותה עת שתחליטו להתנשק ולהפסיק את מנהגיכם לשמור נגיעה?

נו באמת,

ובכל זאת חלקנו היו רוצים לעשות דברים.

אך מהפחד שהטמיעו בנו, ללא הגיון, ללא הסברים,

אנחנו נמנעים מלחיות כפי שאנחנו באמת רוצים..

ומלחשוב גם לפעמים..

כאלה אנחנו הדתיים לאומיים, מורכבים.

רואים הכל, חיים הכל, קרובים להכל, לפעמים גם עושים הכל,

אבל בעצם אנחנו דתיים, מאמינים,כיפה לראשנו, צדיקים. הולכים בתורת ה',

עושים את כל המצוות..

כמה מורכבים אנחנו, אהה?!

וכמה "אכותיים"..

אם תשאלו אותי,

סתם חבורת צבועים, כלומניקים.. זה מה שאנחנו.

ואני?

אני בתוכה..

(מצאתי לי למה להשתייך..)

אבל דבר אחד אנלא מבינה, ובעצם אולי זאת אותה נקודה.

למה אנחנו כל הזמן חוזרים בחזרה?

עושים את אותם שגיאות, חוזרים על טעויות, מתקרבים למה שרע..

למה?