מחשבות של בינתיים

"בננה ותמר על בסיס חלב ללא סוכר, תודה."

"אני אקח.. אהממ.. מה זה קדירת פטריות, לעזאזל?"

"אוהו.. זה.. לוקחים לחם, מוציאים ת'בפנוכו שלו.

שמים בפנים את הקדירה שכוללת: גבנ"צ, פטריות,

 מלח, פלפל ושאר תבלונים. מכסים את הלחם, במכסה שחתכנו,

מכניסים לתנור, אופים.. ומגישים לך, מה זה טעים.."

"אני אקח.. תודה"

נמל ת"א. באדולינה. אחלה בית-קפה/מסעדה.

אחלה בריזה, אחלה נוף.. קצת רעש.

התלבשתי כמו כונפה אמיתית. השקעתי. פן. איפור.

(טוב, לא הרבה, קצת גלוס לשפתיים, מסקרה וסומק..)

שמתי בגדים. נורמליים.

לא היה לו רכב. אחותו נסעה לאילת.. (מושחתת..)

אמרתי שיתן אות מתי לצאת ואאסוף אותו מתחת לבית..

תוך התכתבותי עם מכותב חביב באי.סי. קיו.

קיבלתי מסר שעליי לזוז. זזתי לשלום.

שמתי 91.8 ברדיו. המצעד. מקום שמיני. ישראלי.

הגברתי.

חלונות פתוחים.

 כמה כיף להרגיש ערסית לפעמים..

רמזור אדום.

חייגתי לאמר שאני עוד דקה למטה.

ממתינה. ניתקתי.

הגעתי מתחת לבית.

הוא חיכה.

עם הטלפון באוזן.

במכנסיים קצרות, חולצת טריקו רחבה. נעלי אצבע.

לא מגולח. 

באמת תודה.

הרגשתי טיפשה.

הוא נכנס. סיים ת'שיחה. בחן אותי.

"לאן נוסעים?"

"תל אביבה", אמרתי. "יש מספר אופַּציות, כך נאמר לי..."

תוך הדרך החלטנו מה מן האופציות תהיה הכי טובה בעבורנו.

צריך מקום מרוחק מהבית, כי נמאס הנוף הזה.

וכי אסור שיראו אותנו יחד.

מחר יתחילו כל ריכולי החניכים, המדריכים

ושאר חולצות תנועה עם סנדלים..

צריך מקום שקט, שנוכל לדבר קצת.. בכ"ז, בשביל זה נפגשנו..

וצריך לאכול, כי הוא מורעב..

סגרנו על באדולינה. לא הצטערנו.

"זה יהיה מצחיק לצאת ככה מהאוטו,

את לבושה. עם אודם. אני כולי זרוק."

באמת טוב ששמת לב.

מה נראה לך, הולכים לים?!

אמרתַ אוכל. התארגנתי לאוכל.

אמרתַ לשוחח.

ארגנתי לך נוף יפה, התאפרתי.

שלא תצטער שאתה מדבר עם כונפה מהכפר.

עדיין, שיהיה לך כיף. בכ"ז. פרגנתי.

אבל מה, שם לב רק לאודם (וזה בכלל לא אודם, זה גְלוֹס.)

 ורק לזה שאתה לא לבוש.

הלווו, השקעתי. ז"א, לא בהגזמה. אבל אם אתה מסמן שיש לך עיניים,

אז לפחות תתמקד.

טוב. עד פה זה היה נשמע התחלה של דייט נחמד..

אבל לא.

זו היתה פגישה עם חבר טוב שיצא לש"וש ולא נפגשנו הרבה זמן.

לא רציתי, לא הסתדר. הוא היה עייף, אני התְחַפְּשַׁנְתִי.

תוך שהשיחה מתגלגלת לה לעניינים ברומו של עולם..

"נראה לך שאפשר פשוט להרים ת'לחם הזה עם כל הקדירה

ולאכול אותו כמו שוארמה?

 כאילו עכשיו אני צריך לאכול עם סכין ומזלג?"

מה נראה לך, זרבוב, שתבוא לבוש כמו מציל, רק בלי משקפי השמש,

תכנס למקום מהוגן ותלעס לי עם פה פתוח וידיים באוכל, תוך כדי דיבור.

איפה גדלת, מי חינך אותך?!

אהה, אופס, כן. גדלנו באותו מקום.

כן, חינכו אותנו אותם גדולי דור..

שלא תעיז לאכול ככה, הבנת אותי. ת'נהג כמו בן אדם.

"בכיף שלך", אמרתי לזרבוב, "תאכל איך שאתה רוצה, לי זה לא מפריע.."

והשיר שמזמזם לי בראש עכשיו:

"הנה הם באים ימים של שקט, אחרי הרעש הגדול והנורא.."

איזה שקט?

ימים נוראים באים עלינו.. הימים הכי נוראים של השנה.

פעם, היתה זאת תקופה קדושה.

פעם.

בתקופות שלראשון בספטמבר היתה משמעות.

היום יש לה גם, אבל היא לא נוגעת לי.

היום, זה סתם עוד יום, עם מלא זאטוטים וילקוטים ברחובות.

זה מה שנשאר ממנו. מהיום הגדול.

אבל בימים בהם היתה משמעות.

משמעות בכלל.

הייתי מכינה את עצמי ליום הגדול בפחד ויראה.

היום אני מכינה את עצמי מרוב פחד, שאנלא אקבל ציון עובר

אצל ישתבח שמו, רק בגלל המחשבות שלי..

והחוסר.

חוסר בחַיוּת.

כבר תקופה שאנלא חיה.

אין לחיי משמעות.

התרוקנתי.

שאלתי את עצמי.

עניתי לעצמי. ("יש עם מי לדבר,בנק דיסקונט..")

שכנראה שאנלא מאושרת.

לא כנראה. אנלא. נקודה.

הרגשה של משחק אופפת אותי. אני משחקת ואנלא יודעת באיזה משחק.

אני מנסה להבין מתי המציאות חוזרת. ומשום מה היא הלכה לאיבוד.

הרגשה של זיוף וניכור כבד אופפים אותי. מסכות של פורים ותחפושות.

(איפה המשלוחי מנות?)

אני מרגישה שכולם מתים סביבי ולא מרגישים בזאת.

מי שראה את החוש השישי, וודאי זוכר את המשפט המפורסם

(הזרבוב שם את תשומתי לעניין):

"I see dead people,they dont know they dead"

כמה מתים מהלכים ברחובות,

ואנחנו ממשיכים איתם, בלי לשים לב.

"

איך הזרבוב אמר לי,

"עזבי הגדרות, עזבי תאוריה.

המציאות, המציאות.. מתי נתחיל לחיות?"

אקנח בחנה "שלי":

"כעת, כעת הייתי רוצה להגיד מה,

דְבר-מה יותר מִנִּיב שפתיים,

הטֹּב מכל צבע.

רוֹנן מכל חרוז,

מה שֶּרְבבות לא אמרו עדיין.

דְבר-מה. האדמה סביבי שותקת.

היער מחכה בעינים פקוחות,

גם הרקיע בעין סוֹקֶרֶת רוֹאָני,

הכל שותק, ושותקת גם אני."

(חנה סנש)