מחשבות של בינתיים

עם הנקע שהיה לי.. (רק שרידים של כאבים נשארו..)

סחבתי את עצמי עם האוטו אליה.

אספתי אותך. שבועיים לא ראיתי אותך וכ"כ רזית.

הינך כלום.

הלחץ והעומס לא ניכרים בפיך, רק בגופך.

היו לנו שעתיים ואז היה עלי לשוב.

קנינו דברים לבית החדש, שמנו תמונות בפיתוח.

מסגרנו תמונות לסלון. קנינו חומרי ניקוי וניקיון..

ואז הלכנו לאינטימה.

רשת ההלבשה הכי עליונה..

מדדת הכל. עם תחרה ובלי. סאטן צבעוני.

כאלה המצורפות להן כל מיני תוספות.

מסוקסות להפליא.

עם הכל היית יפה.

חשבתי עלייך שעכשיו את הולכת להיות אישה.

שאלתי לתחושותייך. אמרת שאינך לחוצה.

הכל טבעי לך. הכל ברור.

ידעתי בשבילך שאת במקום בטוח.

שאם כך את מרגישה, אז ודאי שאת יודעת מהי אהבה.

הייתי צריכה ללכת.

נפרדנו. לאותו היום.

עשרה ימים שלא התראתם.

עשרה ימים בלי לראות אותו, בלי לדבר.

איך יכולת? השתגעתי בשבילכם.

היית לבד, אח"כ אמרת לי.

אני כואבת את זה שלא יכולתי להיות בשבילך שם יותר.

שבת הגיעה. בלי כוחות.

אספתי את עצמי אלייך.

עם מכתבים, מתנות.

עברתי אצלו כדי לאסוף בשבילך דברים שיזכירו לך,

שיתנו קצת כח.

השבת עברה בשקט, ברגיעה.

דיברנו. היינו שוב קרובות כמו פעם.

רק שנינו.

כששבת יצאה לה, נסענו אל מה שהיום ביתך.

הכנסנו חיים לבית ריק.

ריח ניקיון וארון מלא בגדים נשארו שם כשיצאנו.

איזו הרגשה.

התחדשות של ממש.

קבענו שוב. אספתי את רגלי הכואבת ואותי אלייך.

את רק לא ידעת שבמקביל הייתי איתו,

כדי להכין לך סימן נוסף לאהבה.

הוא לקח אותי לכל המקומות שהייתם בהם,

מההתחלה ועד הסוף.

צילמתי כל מקום ישיבה שלכם, כל זכרון.

כל המקומות שלא הייתי איתך בהם.

אותם המקומות שהיית איתו.

הראו לי כמה שחררתי אותך, לבד איתו.

כמה עברת בלעדיי. כמה לא היינו ביחד.

כמה את שם ואני לא..

אותו יום נרגעתי. ההליכה עימו. ההיכרות.

הבהירה לי כמה יהיה לך טוב איתו.

איש של חסד, איש של רגישות.

רק טוב פרץ ממנו.

אכזבתי אותך כשאחרתי.

אם רק היית יודעת למה אותו הרגע.

לא היית נוטה לכך.

נסענו שוב אלייך, סידורים אחרונים.

היית עייפה. המִקווה מתיש.

אמרת שלעולם לא הרגשת טהורה.

פתאום את יודעת מהו טוֹהר.

החזרתי אותך להורייך. לימים אחרונים.

כשנפגשנו שוב. זה היה כבר אותו הבוקר.

הייתי אחרי מספרה ומניקור.

במקום להתמקד בעצמך ביום החשוב שלך,

ראית רק אותי.

"כמה יפה היא עשתה אותך.."

התיישבנו לבוקר. ישנת עד מאוחר.

סיימת את התהילים אתמול. מה כבר נשאר..

הלכתי לאוטו. עשינו אותו חתיך.

אח"כ קפצתי למקום משכנך.

הצעתי את המיטות במצעים מסוקסים.

שמתי אוכל, הכנסתי מתוקים.

ישבתי שם לדקה על מיטתך.

דמעה ירדה לי.

אני משלחת אותך לדרכך.

יצאתי את ביתך.

נסענו לאולם.

הכל מתרגשים.

הצלמים מוכנים.

נכנסת לחדר. לבשת לבן, אודם וצבעים.

מידי פעם פלטנו צעקות.

אמך צחקה.

הבת האחרונה שלה הולכת לדרכה.

ירדנו במדרגות. כולך זורחת.

"המלכה של העולם", פורחת.

אני נשארתי לשים בגדים,

 צבעים ושאר דברים

על פניי, גופי.

הם הגיעו כולם. מכל מקום. מכל העולם.

לבושים, מחויטים.

הרגשתי מנוכרת. זרה בין אנשים.

הכי קרובה אלייך ובכל זאת כ"כ לא..

הוא כיסה אותך. ראיתי אותך מרוגשת,

התרגשתי גם אני.

הורדת תכשיטייך. אספתי אל עצמי.

והם לקחו אותך אליו. נותנות לך ידיים.

ואני מאחוריהן. ממלמלת דברי ה' חיים.

מהר מאוד הוא אמר "מקודשת"

ומאותו רגע הבנתי ששמך שונה. את אחרת. אישה.

הלכתם.

כולם רקדו. רקדתי גם אני.

רציתי לצעוק, לשיר בקול..

אך כולם שם עם רצינות אחרת..

זה כמעט נגמר. נגמרתי גם אני.

ביקשת לנוחיות. לקחתי אותך.

סחרחורת קלה ליוותה אותך.

את השאר, את יודעת, לא היית בהכרה.

את הלילה הראשון בילית עם בעלך וצוות מד"א.

הייתי צריכה קצת יותר לשמור עלייך.

קצת יותר לדאוג.

צר לי שהיית לבד בכל התקופה הזאת.

אהובה, יקרה שלי,

אינך צריכה עוד.

האיש הטוב שחי עימך עכשיו. אישך.

יהיה שם תמיד.

את לא תהי לבד.

אתמול, נפרדו דרכנו.

כבר לא נפרדת רק ממך. נפרדת גם ממנו. חלקך.

ליוותי אתכם לשדה התעופה,

את תהי רחוקה עכשיו לתקופה.

אמרת שטוב לך. שהוא טוב איתך.

נראית לי שמחה. שמחתי בשבילך.

רציתי עכשיו לאמר לך תודה.

"תודה על נוכחותך בחיי,

נתת לי את הכח להתעלות מעל עצמי." (לינדה)

תודה על תקופה. על חיוּת. חברות.

מכאן זה יהיה שונה. אחרת.

אולי טוב יותר, במילא אין אחרת..

תהני לך שם. רחוק ממני, רחוק מכולם.

תשמחי, תחיי, תהי מאושרת.

אני אוהבת אותך, יקרה בלבן.

כבר מתגעגעת.

תקופה מתישה עוברת עלי.

"צובר בשקט, לא עושה רעש, מרגיש בבטן הרי געש.." (ירמי וארקדי)

מאירוסין לאירוסין.

מחתונה לעוד אחת.

עד מתי?

בעוד הייתי עם הארוס. קיבלתי שיחה מחברה שסוגרת וורט כרגע.

הלכתי לארוסה, זו שהתחתנה (למעלה..). ובסיום יום מתיש זה,

עפתי לוורט. לשמוח.

רק שבמקום לשמוח, הגעתי בסוף.

נשארת לשאריות. גם של האוכל, גם של האנשים. נרדמתי.

לא לפני שהספיקה אחת מהאורחות, מחברותיי,

לעדכן אותי כי נשארנו שנינו, לבד. רווקות. (לאותה חבורה..)

אחרי יומיים הייתה ה-חתונה. יום שלם של ליווי כלה..

אחרי יומיים שוב חתונה. חבורת מתפלצנות ישבו איתי בארוחה.

כמובן שעם כל החסד שבהן,

הם חילקו איתי מידע חשוב על עוד חתונת 2 פלצניות בדרך..

הנסיעה לחתונה הזו הצריכה ממני הרבה.

כל העולם ואשתו בנו על הרכב שלי.

כבר שבוע לפני, אנשים תכננו לי מסלול נסיעה.

קבעו תחנות עליה והורדה.

ובנוסף לזה,

צדיקת יסוד עולם. איש הטוב בהתגלמותו. ישבה על ידי בזמן הנסיעה.

לא העזתי לשים 91.8 לדקה.

חיפשתי בתיק הדיסקים ומצאתי דיסק משנות שנות קדם.

"שיר בת שלום" קוראים אותה.

מחזנת כל מיני פסוקים לה' בכל מיני גבהים..

ולזה האזינו אוזני. אבוי.

את החתונה הזו שרדתי.

ביום שאחריה, הגעתי לאירוסין של הוורט שהיה..

שם קיבלתי מידע ראשוני ובלעדי מחברה קרובה קרובה,

על "אביזרה הנלווה" שהציע לה הצעה מגונה..

חתונה.

הלוווו!!

מה קורה פה, לעזאזל?!

"..גם אני רוצה כבר לנוח.." (ריטה)

פתאום חלחלה בי ההבנה שהנה זה קורה:

אני זקנה, רווקה ו..בודדה.

בד"כ בדידות לא מאיימת עליי. אני רואה בה כח של צמיחה.

אך הפעם זה הכה בי, הפעם בחוזקה.

נראה היה לי שלבדידות התווספה חברה טובה..

ריקנות.

כל התחושות האלה סופם שהובילו לתסכול גדול.

התסכול אצלי יכול להתבטא בהרבה דרכים,

הפעם בחרתי באחת מיוחדת.

אבא ישב לצהריים, הייתי בבית, התיישבתי עימו.

תוך שאנחנו משוחחים קצת,

הלכתי לארון.

בארון יש דברים טובים.

כמו בכל בית.

אצלנו אין זה דבר חריג,

כולם ניגשים אליו בכל עת, בכל שעה.

איך אמר לי פעם מכותב,

"יהודי עושה סעודה מכל מאורע"

אצלנו מכל מאורע, עושים משתה.

התלבטתי בין "שִׁיבַס" , "רֵד לֵייְבֶּל", ל"J&B".

על המאורע לא התלבטתי. לא היה על מה.

תסכול. זאת לא סיבה מספיק טובה למסיבה?!

לקחתי כּוֹסית (שוב ניקדתי למי שרק תהה..)

ודפקתי שוט אחד לתוך הפה.

אבא בהה בי.

"את על קיבה ריקה?"

אמרתי שאכלתי איזו חת'כת עוגה..

לקחתי עוד אחת.

זה הסתכם בארבע לשונות גאולה.

עשיתי לעצמי ליל סדר קטן, עם ארבע כוסיות מלאות.

אולי מעבדות לחירות, אצא לגאולה.

הלכתי כמו סתומה בבית, ניסיתי קו ישר. חלקית הצלחתי.

אבא צחק עלי ואמר שאני מסטולה,

ונראה שהמיטה תעשה לי טוב. כדאי שאפגוש בה.

התכתבתי שטויות עם מכותב שהיה זמין אותו הרגע.

עד שראשי היה כבד מנשוא. כל מה שרציתי היה

לעשות את דבר אבי.. (ממתי אני מכבדת אותו..?!)

המסטוליות והצחוק שפרץ ממני, מלווה בבכי קורע לב.

הבהירו לי כמה החיים שלי ריקים, כמה כולי ריק.

הכרית לקחה אותי לזרועותיה בשמחה. הבטן לא!

אחרי שעה. קמתי בריצה לשירותים, מקיאה את כל הריק.

חזרתי לישון.

בערב היה אירוע משפחתי.

היה לי תור למספרה.

אמא העירה.

נכנסתי להתקלח. מקלחת ראשונה לא יציבה..

הלכתי ברגל למספרה, פחדתי מהרכב.

נרדמתי לסַפָּר כל עת ששרף את שערותיי.

חזרתי לבית הוריי, שמתי צבעים על פניי.

הגענו.

כולם החמיאו לי כמה יפיתי. כמה יפה.

כמה שצבעים מסתירים תסכול, חיוורון ואכזבה.

ישבתי לשמוע מעט דברי תורה.

אם תבקשו שאחזור לכם על הרעיונות שהובאו שם,

אוכל רק לספר שהבטן הביאה רעיון נחמד אחר.

מכונת כביסה.

כולם מכירים את תחושת הבחילה. מי לא נתקל בה.

אמרתי למי שישבה לידי. שאני כנראה צריכה להגיד

"ה' יקום דמי".

או "תהא נשמתי צרורה בצרור חיי.."

כי נשמתי רוצה לצאת, אז כדאי שתפנה לה דרך.

רק שלא תשכח שיכוונו עלי בקדיש.

ועל המצבה יכתבו: "הייתי פה, כן, נוכחת"

הרי אלו הם חיינו. השארת טביעת אצבע. לא כן?!

היא פינתה את דרכה. חשבה אותי לעושה את עצמי.

הלכתי לשירותים הראשון שראיתי. אח"כ התברר שלא ראיתי נכון.

היו אלו שירותי גברים.

ה' זימן לי חסד ושם מול עיניי כסא.

תפסתי אותו. הצמדתי לכיור. ישבתי.

קור חודר ושונה התחיל לעלות על פניי.

ראשי נשמט אחורה. לא הצלחתי לזוז.

דקות רבות ישבתי שם ככה. בלי מושג של זמן.

גבר נכנס להוציא את מימיו.

הוא לא ידע שאני את נשמתי ביקשתי להוציא.

רק אחרי שנטל ידיו,

שאל למעשיי בשירותי הגברים.

לא הצלחתי לענות לו.

רק אמרתי את שם אמי.

תוך כמה זמן שאינני יודעת כמה הוא, אמי נחתה שם

וגם מעיי.

נחתו על הכיור, יצאו.

 הרגשתי אח"כ סטירות על לחיי.

אח"כ נאמר שאבדתי הכרה.

 מעולפת, סחבו אותי למקום עם אויר.

ודוסית שכמותי, רק על צניעות חשבתי.

שגברים לא יקחו אותי, שהחצאית תשאר במקומה.

החולצה פחות חשוב..(שיהיה להם קצת נוף, קצת..)

התאפסתי.

פינו אותי לבית הוריי. כשיצאתי, אבא חייך.

אמרתי שלא יצחק עליי.

עוד בבוקר שלמחרת, הראש כאב. ישנתי שעות.

ועדיין.

לתסכול ולבדידות נוספו כאב.

חשבתי שאחרי שנשמתי תצא ילכו כל אלה..

אך עכשיו נותרתי מתוסכלת, רווקה, זקנה מלבינה, כואבת.

ללא נשמה.

שרשרת של תסכולים שכזאת עברה הכלה (שמוזכרת למעלה)

ביום חתונתה..

זה מה שקורה שאתה צובר מבפנים,

אף אחד לא רואה.

אבל אתה נרקב.

זאת שרשרת..

שרשרת של תסכולים.

בסוף, היא מתפרקת. כוחה של שרשרת.

פרסומות:

הזרבוב שלח לי הודעה רביעי בוקר(6/9):

"מחר, זה קורה. אנחנו נהיה שם, ואתם?

רגילה, לא זזים מהבית.."

לשניה רצה לכם מחשבה שגם הוא מצטרף ל 7 בספטמבר הארצי.

אז אצלו זה לא כוכב נולד. זה לא גמר. זה חייל נולד. לחופש נולד.

בסוף הרגילה בוטלה.