מחשבות של בינתיים

אני באמת אוהבת אותה,

אבל גם קצת שונאת..

טוב, די מקנאה..

היא מצליחה הרבה יותר ממני,

מעוררת תגובות, מקבלת הצעות מעניינות,

גם למיטה..

(טוב, יש לי גם רזומה בזה, אבל היא תוך תקופה כ"כ קצרה.)

הצעות עבודה, הצעות לפגישות..

אנשים מקבלים אותה אף על פי ולמרות..

מקרינה החוצה את מה שאצלי נקרא חששות..

הכנות שלה, מה שבי אין..

רק מגבירה את הערכת האנשים אליה.

גם נקודות החולשה שלה, והמשברים שעברה..

אף אחד לא מרחם עליה, היא לא נותנת.

אני יודעת שאם אני הייתי במקומה, זה היה אחרת..

כשרוצים לדבר איתי, פונים אליה..

כשמדברים איתה, אף פעם לא זוכרים אותי.

הלוואי ויכולתי להתנתק ממנה. למחוק אותה.

אבל זה כבר חזק ממני..

היא רק התעצמה.

היא תמיד מגוננת עלי,

לא מספרת עלי יותר מידי.

היא שם בשבילי. תמיד.

היא לא תחשוף אותי, אם לא צריך.

אני אוהבת אותךְ, אבל למה הגעת?

מה את עושה?

אין לך חיים?

ויַלִי לא עונה..

יַלִי, (יעל למי שמתעקש..) נולדה לפני כחודשיים.

עת משבר.

התפרקתי. והיא צמחה.

ואני המקורית חששה להתמודד עם החשיפה.

אז ילי קמה ונחלצה לעזרתי.

היא ידעה מה לאמר, איך לאמר.

ולקחה את הכל תחת שליטתה, תחת שמה.

מאז, היא הספיקה לפתוח בלוג, זה המונח לפניכם.

ורק גברה נוכחותה בעולם, עוצמתה.

היא הוציאה ממני דברים שלא האמנתי.

היא גרמה לי לעשות דברים שלא תארתי.

רק הוכיחה את יעילותה..

אבל למה אני צריכה אותה?

לפעמים, כשיַלִי משוחחת באי.סי.קיו.

(שהיא פתחה, כי הרבה אנשים רצו לשוחח עימה.)

רציתי להיכנס לה לשיחה ולחשוף עצמי..

אנשים רוצים לפגוש בה, ואני לא מרשה לה..

(מזל שהיא שמה עליי. טוב, רק במקרים מסוימים)

אבל לפעמים, היה טוב אילו לא הייתי צריכה אותה כמחיצה..

אלא מצליחה לבד.

הרבה קרובים יודעים על קיומו של איזשהו בלוג.

הרבה לא יודעים תחת איזה שם הוא

ומי היא הכותבת המוסווית של הבלוג.

ייתכן שיש כאן קוראים שיכירו אותי,

שמכירים אותי במציאות.

זה מלחיץ אותי, אבל כשזה כך, מוסווה.

זה עוד יכול להיות.

לפעמים אני כותבת וכבר באה להתחיל לכתוב איזה דבר

עם שמי המקורי, או שמו של אותו המדובר. ועוצרת.

הלוואי שלא היה חשש להחשף.

שהייתי יכולה להיות סמוכה ובטוחה שסביבתי

אינה מעלעלת בכאלה מקומות.

וגם אם כן, מה כבר יכול להיות?

אמר לי אחד הבלוגרים כאן, שהוא נמנע מלכתוב (בבלוגו)

רק מהסיבה שהוא מודע לכך שסביבתו עוקבת, קוראת

ואולי מנויה לפינת פורקנו האחרונה.

כאבתי.

כ"כ הרבה מחיצות אנו צריכים, כדי לחלוק את מחשבותנו?!

הייתכן?

אמר פה אחד המגיבים לבקשתי שיפתח בלוג,

כי אין לו צורך בכך, בשביל זה יש לו סביבה קרובה (אמיתית..)

שאיתה הוא יכול לחלוק כל מחשבותיו..

הלוואי עליי, הלוואי על כולנו.

אני רוצה לשבור את הכל, לפעמים. להחשף.

לאמר הכל, כל מה שמעיק.

כל מה שבפנים..

התחלתי.

שברתי מוסכמה אחת. שלי.

שברתי כבר הרבה, אבל זו נשארה שם תמיד..

חזרתי לשכוּרַה שלי, אחרי תקופה אצל אמא ואבא.

הרבה דברים קרו מעצמם אצל ההורים.

הבית היה נקי תמיד.

הבגדים הריחו ריח נפלא..

תמיד חיכה אוכל חם וטרי על הגז.

לא היה צריך לזכור לקנות חומרי ניקוי, חומרי בישול וניקיון.

הכל קרה. הכל היה. תשלומים של חשמל שולמו,

גם הטלפון שולם.

יש מיזוג בחדר, הוא לא עולה כסף..

והרכב, הוי הרכב, תמיד חיכה שם למטה, שרק אסע.

והכי חשוב, החלב אף פעם לא נגמר.

והמקרר היה עמוס בשפע..

טוב, לא הכל היה כזה ורוד..

הרבה דברים החזירו אותי אחורה..

ואחורה זה לא תמיד הכי נעים.

וההורים, כמה שיהיו הורים, הם הורים!! (והמבין יבין..)

ויש גיל שבו צריך לפנות להם מרחב..

ולי, כמובן, לי!!

הסביבה היא כבר לא הסביבה הטבעית שלי.

אם כי מידי פעם חברת ילדות קפצה גם היא לבית הוריה.

והמכון כושר לא היה בנמצא, מה שתסכל אותי נורא.

כך שעכשיו טוב לכולם ובמיוחד לי (טוב, קצת רע..)

שחזרתי לשְכוּרה.

קבלת פנים יפה היתה לי בשכורה.

והזרבוב בא לבקרני (חידשו להם ת'רגילה..)

כאות הערכה על הצעד, המעבר.

ואתמול, שברתי עם שותפותיי את המוסכמה הכמעט-אחרונה שעוד נשארה:

הלכתי לקולנוע!

הרבה דברים עשיתי בחיי.

אבל הקולנוע כבר 7 שנים מחוץ לחיי.

הסרט האחרון שהלכתי אליו היה "טיטאניק".

(לא להתלהם, להרגע. כלום דבר לא קרה..)

המוסכמה הזו, כמובן, לוותה בעקרונות של דת.

שאין לראות דברי תועבה בפרהסיא,

שאין להנות מדבר עבירה..

וכו' וכו' וגו'.

אך השנים עשו את שלהן, ביגרו אותי, "החכימו".

ועם הזמן, השכוּרה עשתה את שלה ופתחה אותי.

לעולם שכולו "אושר", לעולם שכולו תועבה..

השנתיים האחרונות הביאו אותי למופעי סטנד-אפ,

הצגות, ושאר בילויים מעניינים.

(כי הרי מה דוסים יודעים לעשות חוץ מלאכול טוב,

ולטייל בכל מיני טיילות וגנים..)

אתמול, הקולנוע נשבר, אחרי 7 שנים.

(כן, כן, הוא הצהיר געגועים..)

לא מצטערת, לא מתחרטת.

אולי בגלל שזו היתה הצגה יומית,

אולי בגלל שזה היה סרט טוב. איכותי.

אולי בגלל שזה היה סרט ישראלי.

והאמת, אולי כי בא לי! בלי תירוצים!

מה זה משנה..

היה לי טוב!

חברה קנתה כרטיסים,

לפני כן השתלטנו על ארוחה טובה במסעדה.

ואז, כמו ילדה שקיבלה בלון.

ההתלהבות פרצה..

"אני הולכת לקולנוע, אני לקולנוע.. קולטות?"

הגענו לקולנוע.

נכנסתי. התרגשתי.

מהר מאוד כל באי הסרט ידעו על כך.

השתוללתי באולם, התחלתי רוקדת.

עד שצלצולי הפעמון הודיעו על תחילת הסרט.

היה טוב. הסרט.

("מישהו לרוץ איתו". חובה.)

מלפניי היה עוד סרט. בקטן. אך כ"כ מציאותי.

זוג מתוק ישב לו מלפניי. הוא חיבק אותה מידי פעם,

היא נתנה לו נשיקה. הוא לחש לה משהו, היא לחשה לו חזרה..

ורק אני, הייתי שם עם חברות.

איפה הגבר שלי כשצריך אותו?

היא הניחה עליו ראש, הנחתי גם אני על חברתי.

הוא לחש לה משהו, לחשתי גם אני ("תעבירי ת'פופקורן, חזירה")

בסוף כבר לא יכולתי, פרפרים חילחלו בבטני..

הדמיון שלי התחיל להעריך מחדש את אולם הקולנוע..

ורק לפני כן, שיהיה ברור. היו לי ייסורים, היה לי מצפון.

אבל גַרְגָמֵל לא הופיע, להפתעתי כמובן.

והעולם לא חרב על שעשיתי דבר כה אחר, כה סותר

את ערכי הדת.

ואפילו היה לי טוב. גם אחרי. גם עכשיו.