מחשבות של בינתיים

"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי,

ביקשתיו ולא מצאתיו..

אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות,

אבקשה את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו.."

שיר השירים

רק לאחל שנה טובה, זה כל מה שרציתי.

הרבה זמן לא דיברנו.

היינו פעם חברות טובות כ"כ.

אבל המציאות..

החתונה..

ההריון, הלידה..

האוירה האחרת, המקום שלה..

התרחקנו.

הכי רחוק שאפשר

ורק רציתי לשמוע אותה.

חייגתי.

תוהה למה לא חייגה היא תקופת זמן.

היא ענתה.

הקול שלה. כמה היה שמח. רציתי לנתק.

אולי אפריע לה בשגרה השמחה.

אבל רציתי להחליף איתה מילת שנה טובה.

לדעת שעודני קיימת לה.

למרבה הפלא, היא שמחה.

אין לה שיחות, לכן לא התקשרה.

ובמקום להמשיך שיחה שמחה.

פרצתי בבכי. קורע לב. מסכנה.

היא הקשיבה. שמעה.

היתה שם. היה לה מוכר.

היא הציעה שאתרחק מהעולם

שאקח פסק זמן מכולם.

ניתקנו. ואני התעוררתי.

איבדתי דבר.

דבר שאהבתי.

את "שאהבה נפשי" איבדתי.

 ורציתי לתור אחריו רחוק ככל האפשר.

החלטתי כי לפני כיפור יהא זה טוב,

אם יהיה באמתחתי מעשה אחד של טוב.

החלטתי להשיב לי אבידה,

מצוות השבת אבידה.

רציתי לתלות מודעה:

אבדה בחורה בת 22 העונה לשם ~ילי~

נראתה לאחרונה אבודה, עצובה ולא שפויה.

אך חשבתי על זה שאין לי שום פרס להציע על ראשה.

ואולי כדאי שאחפש אותה בעצמי,

כיוון שרק לי יש דיבור איתה.

ארזתי תיק. לא ידעתי לכמה זמן.

ובמוצאי צום גדליה,

"אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות,

אבקשה את שאהבה נפשי.."

מצאתי עצמי בדרכים. לא יודעת אנה.

רק את עצמי לחפש רציתי.

האמת היא, שנצרכתי לחופש כבר מזמן.

אבל כל הזמן נתליתי בחֵברה שלידי.

הביטולים והשינויים הבלתי פוסקים,

התחילו מזיזים את נפשי ומערערים בה.

החלטתי לעשות מעשה נועז.

חלומה של כל נקבה.

לנפוש לבד.

תוך שאני תרה אחר עצמי בדאגה.

חצות. כביש הבקעה.

ואני בדרך הכי רחוק שאפשר, אֵילַתָה.

בטרמפים. לבד.

בחיים לא נתתי את עצמי לדבר שכזה.

אך הייתי חייבת לברוח. להתרחק.

ולחפש. לא יודעת מה. לחפש.

חוסר פחד מוחלט מהדרך ומהלא נודע הציף אותי

מלווה באושר חיובי.

כל אדם שביקרתי במכוניתו,

מוביל אותי אל המדבר בעוד כמה מטרים,

זכה לשאלות חיי שמציפות אותי ימים אלה.

(אושר, מהות ומשמעות)

כך שאם העלתם איזו תמהונית שכזו,

וודאי היתה זו אני.

פגשתי גם בילדים קטנים (בני 20, זאטוטים)

שחיפשו דרכם לישיבה ולשאר ענייני דרום.

גם הם זכו ל"אורות" שלי על החיים

ואף ריתקו אותי בתמימות שלהם, המאושרת עדיין.

הנסיעה היתה חוויה.

במקומות בהם עצרתי והייתי לבד בצומת,

מחכה לנסיעה המרתקת הבאה.

הייתי פוצחת בשירי סקעת בקולי קולות..

כשירדתי בצומת קַלְיָה,

היה בי רצון עז להרגיש נינט או סקעת לרגע.

השקט הרועש הזה, העוצמה שבדרום,

נתנו בי כח של אי שפיות.

רציתי לצעוק:

"ת"א, איפה הכפיים שלכם?"

"ערב טוב ניצנים!!"

אך גבולות השפיות התירו רק לצעקת החופש לצאת

כתקיעת שופר חדה.

חיילים שעברו באזור נופפו לשלום.

זוג נשים שעבר שם חזר לאסוף אותי בדאגה על השעה

ועל המיקום ועל היותי אישה.

הן הניחו אותי במחסום החיילים של דרגות.

שם קיבלתי במבה ומים לשתות.

התיישבתי עימם לשיחה

והבנתי שלפנות בוקר, אני נשארת כאן תקועה.

לפחות עם נוף טוב (גם המדבר..) ואנשי שיחה.

דקות ספורות עברו עם הגברים לבושי המדים.

ומכונית עצרה..

יש לציין, כי הכל מציאותי.

אינני מנסה לצבור חוויות בשביל הבלוג,

אלו הם חיי וחוסר שפיותי.

"אולי אתה עוזר לגברת להמשיך בדרכה?"

שאל המסוקס לובש המדים את בעל המכונית המקרטעת.

"בא לך אילת?" שאל הבעל.

עניתי בחיוך, "אתה צוחק עלי, הלוואי"

"סתם, נראה לך?! בשעה כזאת?" שאל בתמיהה.

"אני גם אמרתי לה שהיא לא שפויה" אמר לובש מדי צה"ל.

כאילו ששפיות בצה"ל היא מעלה באחרונה..

"אז לאן אתה מגיע? אולי תקדם אותי.."

"בואי, אני אקדם אותך, עד אילת אני אקדם אותך.."

ואכן כך.

היה לי טרמפ ישיר לאילת!

טרמפ  י-ש-י-ר!

ב1 לפנות בוקר.

אני רואה את אילת.

ואילת, אילת גם היא רואה אותי.

אכן, תמונות קשות.. 

אילת, אני באה!!!!

עצירה קלה בדרך לבדיקת תקלה באוטו,

הובילה אותי לצ'פר את עצמי בקוּקוּלִידָה שווה

(עדיין מייצרים את הגלידה-עוגיה הזו)

המשכנו בנסיעה,

אפילו פינקו אותי בבורקס גבינה..

"חמודה, תתעוררי. הגענו. איפה את צריכה?"

"בחוף,  בטיילת. תודה רבה."

הטיילת. אילת. הגעתי.

הריח באוויר, האווירה. חופש!!

הכי רחוק שאפשר.

נכנסתי לפאב-מסעדה של פפאיה.

הכורסאות והספות שם כבר היוו לי בעבר משענת לילה.

שמתי ראשי על אחת מאלו. עם התיקים והכל.

ונרדמתי.

פעמים שעברו הייתי יושבת שם, מזמינה קפה לשתיה,

משוחחת עם חברה שהתלוותה אליי.

הפעם הלבד והעייפות רק הביאו לי שינה.

"סליחה, זה מסעדה, לא מקום לינה."

יצאתי. צודקים.

שאלתי בחורים שישבו שם בחוף,

איפה אפשר לישון, להניח ראש.

הם אמרו שהם מכירים מקום בתשלום,

אמרתי שתשלום לא מתאים לי.

דווקא חשבתי על חוף.

הם ניסו להניא אותי מכך.

ואפילו הצליחו די בקלות.

מצאתי את עצמי, שוב, בחוסר שפיות.

הוזמנתי לביתם ללינת לילה קלילה.

שני בחורים ואני.

ומי שתוהה אם הסכמתי,

הרי שחוסר השפיות בי,

מבהיר מה החלטתי..

למרבה הפלא,

סידרו לי חדר פינתי סגור.

מיטה זוגית מרופדת,

מצעים ושקע למַטען.

עד שהלכתי לישון,

הספקתי לתת לו שאלות לחייו.

ואף לקבל שיעור מִסְיון על ישו וחבריו.

אפילו הוזמנתי לשַׁלְטֵר.

(מקלט המסיונרים, בו מהללים את ה' ואת ישוע)

קמתי בצהרי היום, הודיתי לבחורים

ויצאתי אל החוף, אל החופש.

תוך הליכה אל החוף,

הספקתי לדבר עם שביעיסט תושב אילת

שחזר מבית הספר.

כמה קנאה יכולה לצוף..

התפנקתי על כיכר לחם כוסמין וממרח חציל קלוי

לארוחת הבוקר.

שילמתי 15 ש"ח על כסא חוף ליום שלם.

וישבתי.

וישבתי.

וישבתי.

אל מול השמש הזועקת זוהר

ומוזיקה גלגלצ"ית בעוצמות גבוהות

שבקעה מהפאב הסמוך.

הייתי עוף מוזר שם.

הייתי לבושה.

בשלב כלשהוא, החלטתי להוריד את החולצה.

(הייתי עם שרפן.. להרגע)

אחרי שנ"צ איכותי והתאקלמות עם החופש החדש.

תוך התבאסות על כך שלא עשיתי זאת מזמן..

היה דבר אחד שנותר עוד לעשות.

הנקבה שבי פרצה החוצה.

אין אילת, בלי קניות.

אצתי אל הקניון.

(אגב, באילת, יש חוק שאוסר ללכת יותר מהר מִגַמל.

אז קחו בחשבון ש"אצתי" הינו בגדר המהירות המותרת שם..) 

והתחלתי לעשות סקר שוק, כיאה לישראלית מצויה.

את כל מחלקת קוסמטיקה קניתי.

כל מיני צבעים לפנים, בכל מיני צורות וכל מיני מחירים.

אפילו טמפונים ממש זולים שם, אז פרגנתי לי ברבים..

חברותיי גם הם הכינו אותי מבעוד יום עם רשימות.

לכשסיימתי את מטלתי האחרונה כנקבה,

זזתי לחוף חזרה.

עכשיו השמש כבר הלכה לישון

ואני חיפשתי מקום לשקוט בו קלות

עד שיגיעו חיי הלילה הסוערים לא פחות.

ישבתי בפינת חוף בודדת.

שמתי את האייפוד שלי צמוד לאוזניי

שכבתי על תיק ה45 ליטר האיכותי שלי.

וזמזמתי שירים בקול.

היתה עוצמה אדירה בַּלְבַד הזה.

פתאום הערכתי אותה.

בכיתי. המון. זרם לי. ניקה.

לא ידעתי על מה, אבל הייתי אבודה.

עצמתי עיניים והמשכתי מזמזמת.

אחרי "ג'קי" של היהודים,

פתחתי את עיני קלות להתענג על הים. להתענג על הנוף.

צמוד אלי, ישב בחור מסוקס, שרירי וחסון, עם עיניים, עיניים!

וביקש שאמשיך לשיר.

עצמתי את עיניי והמשכתי.

שום פחד לא ליווה אותי.

ביצעתי את "בתוך" של סקעת.

כמה זמן לא שרתי ככה..

בלי מחסומים.

כשסיימתי השיר, פקחתי את עיניי שוב.

הוא ביקש לשאול אותי מספר שאלות,

כמו מה אני עושה כאן לבד בשעה שכזאת..

הכיר לי את עצמו, ביקש ללחוץ יד.

אמרתי שלא אישי, יש עליי דת.

הוא שאל, דיבר, ניסה להבין, אמר מחמאות,

זרק לי דברים..

דיברנו על אינטימיות בקרב דתיים.

מין, מגע, קרבה ואהבה.

הוא שאל בזהירות, אני עניתי בבוטות.

אמר שהוא מת לחבק אותי.

(ואני, רק למגע יכולתי לקוות..)

ואפילו זרק שאני סקסית.. חח.. רק אני.

לכשהבין שלא חיבוק ולא מיטה יצאו לו מזה,

הוא הזמין אותי ללון באחת מדירותיו ללא תמורה.

סירבתי באדיבות.

והוא עזב בידידות.

אחרי מספר דקות,

שאל עובר, אם אפשר לדבר.

הנהנתי.

כמה שאנשים רוצים לשוחח, לברר..

מחפשים ניצוץ אמיתי של חבר.

ישבנו, דיברנו.

ובתוך כל הרגיעה הזו על החוף,

הדהדו קולות.

בחור נחמד.דרוזי. הרים טון על הנייד שלאוזנו.

היה נשמע שפיטר היום מישהי מהעבודה.

"אני אמצא כבר מישהי שתבוא" צעק על המכשיר המסכן.

"אני אבוא" אמרה הסתומה.

אני.

הוא סיים את השיחה ושאל ליכולותיי, תפוקתי.

עניתי שאין בי השכלה.

הבחור שלידי גיחך על השיחה.

הדרוזי אמר שיש לו עבודה.

סדרנית, קופאית במרכז קניה..

צחקתי.

אמרתי שאני עם תואר ולא מתאים לי עבודה בלי זוהר.

הוא אמר שכך מתחילים באילת.

שאל איפה אני מתגוררת בעיר הנופש.

סיפרתי לו על פנטהאוז עם 4 כיווני אוויר על הים,

בו אני מתכוונת לבלות לילה חם.

(לכם אני מגלה שזה אכן היה רק שק שינה)

אחרי שניסה לשכנע ולא הפסיק להפציר,

הסברתי לו שהגעתי לחפוש ולנפוש בעיר.

ואני גרה בשק"ש ואין סיכוי שבעולם שאבוא להתפרנס.

ואת חופשת חיי על פרנסה אפספס..

גם הוא, כקודמו, הציע לי לינה עימו.

ביקש להכיר וללחוץ היד.

אך מהר הבין שאנלא עוד אחת.

השאיר כרטיס ביקור וביקש שאתקשר.

גם רק למקלחת או כוס קפה,

האמת, הוא הציע די יפה.

המשכתי דרכי לטיילת. זרחתי כולי.

אנשים חייכו אליי, דיברו.

נכנסתי לחנות, התלבטתי.

בינתיים המוכרת קלטה אותי.

דיברנו, שוחחנו.

ואז רציתי לפרוש.

היא ביקשה שאשאיר לה מספר.

השארתי, מה היה לי להפסיד.

בחורה לרזומה, זה אף פעם לא מזיק..

יותר מוקדם במהלך היום,

חברה עדכנה שהתקבלה לעבודה.

כששמעה על בליינותי הבודדת באילת,

היא הודיעה שכיוון שלא יהא לה חופש בקרוב,

היא שמה צעדיה דרומה, אליי.

עדכנתי אותה שאינני מִתְבַּרְגֶנֶת

(כיאה לה כמטיילת..)

והחופש שלי הוא כולו בלחשוב,

מידי פעם לאכול משהו קליל וטוב.

והכי חשוב, לא להוציא כסף על שטויות.

(כמו מסעדות ושאר מותרות)

היא הגיעה, למרות כל האזהרות..

ומאז, הכל התחיל להשתנות..

כשנפגשנו, רציתי להלאות אותה בתלאות היום.

והיא, היא רק רצתה ללכת לישון.

הלו, אילת!!

השעה 21 בערב. החיים רק מתחילים.

היא רצתה לאכול לפני השינה.

ואיפה, אם לא, במסעדה.

הלכנו. היתה לי ברירה?!

(כן, לבעוט בה. אבל היא קצת שמנה..)

אכלנו טוב.

ואז זרמנו לשמירת חפצים.

שכרנו לוקר. הכנסנו בו חיים.

וצעדנו, להסכמתה. למועדון שלושת הקופים..

(כך הוא נקרא בעברית שלי, הצחה.

במקור קוראים אותו מונקיז)

ישבנו שם כמו בולי עץ זרות.

דוסיות, בנוף של חילוניות.

היא היתה כ"כ מייבשת, עייפה.

ריחמתי עליה.

פרשנו ללינה.

על חוף איכותי, מרוחק מהכל. שמנו את שקינו

והלכנו לישון.

אחרי יומיים משביזים עימה,

בהם הוכרחתי

לצפות ב"מישהו לרוץ איתו" שוב.

(לפחות פינקתי לעצמי את הפסקול)

למצוא לנו מקלחת חמה,

(אצל הדרוזי,אלא מה?!

אפילו קיבלתי ממנו מחמאה..)

ולעשות עוד דברים אנטי- חוליגניים.

היא נסעה.

לא לפני שניסתה להשיב אותי עימה.

ולעשות לי מצפון שאני מניחה לה לנסוע לבדה.

בתחבורה.

(ציבורית, אלא מה..)

השלווה בַּלְבַד כבר לא היתה כקודם.

אך התברר והתבהר שבלבד יש הרבה הרפיה

והרבה פעמים היא יכולה להיות עדיפה.

באמצע החופש,

קיבלתי שיחה מטלפון שקלים ציבורי מהחברה הטובה.

בעלה והיא חשבו עלי, דאגו לי.

הם החליטו לעזור לי לעשות בריחה,

לממן לי כרטיס לאוּמַן האהובה.

יש עוד מעט דברים שנשארו עוד לכאוב,

את הארץ הזאת עוד קשה לי לעזוב.

הלכתי למונקיז לבדי,

לרקוד הרגיש לי זר פתאום. מוזר.

הלכתי לחוף המבודד, רקדתי לבד.

שרתי בקולי קולות. בדד.

חבורת שיכורים עשתה שם שטויות.

הם הצטרפו לכסאות שלידי, ואמרו הגיגים..

אמרתי לאחד מהם בצחוק שתחתוניו לא יפות,

הוא החליט לבדוק את טעמי עם תחתון פחות.

הם קישקשו, דיברו עם עצמם ואיתי ובידרו.

ודנו עימי על סוגיית התאבדות.

בסוף קיבלתי ברכת גימור טוב איכותית בשינוי:

GOOD FINAL SIGNATURE

אותה הפצתי ברבים..

נפרדתי לשלום מהעיר האהובה,

עזבתי ביקיני, נוף מסוקס,

(בעיקר נקבות)

שמש, ים והרבה חתיכות..

(כמה שאני צריכה בטן שטוחה..

המכון זועק שאשוב אליו חזרה)

נשארתי עם תובנה מאוד חזקה.

בתוך כל הריק הזה, אילת.

האושר הרגעי של האנשים, החופש התדיר.

הבהיר לי אלוהים משהו נדיר.

בנופש וחופש יש צורך בחיים,

אך במינון, במסגרת ורק כשמתאים.

חיים של ריק אינם בשבילי,

גם אם יש בם אושר זמני.

תהיתי לעצמי כמה אפשר ללכת למסיבות,

לרקוד בפאבים, לראות בחורות.

כמה אפשר להתלכלך על משקאות,

לעשות הליכה בים אפילו כשזריחות.

בתובנות אלו, אין קשר לדת.

אדם צריך משמעות, לא אחת.

להרגיש שהוא חי, ולא מונע.

שהוא זז, שהוא מניע,

ולא רק מתפקד..

להנאות יש מקום בחיים,

גם אם לפעמים הם עוברים את

גבולות העיקרון והטעם הטוב.

אך כשזה לא יהא זה מרכז חיינו, זה טוב.

מדהים מה ים, ואלוהים יכולים להעניק.

מִדבַּר ואנשים שמלאים ברִיק.

שבתי בבוקר יום שישי. שבת שובה.

"ושבת עד אלוקיך.."

אל בית הוריי, בית אימי.

הנסיעה חזרה, גם היא היתה חוויה.

הייתי רדומה.

באחת מהמכוניות בהם ביקרתי,

היתה קבוצה איכותית של בנות

שהיו אחרי 10 ימים של שתיקה במנזר, לא פחות.

הם רצו להוציא רעלים, להתפרק על חטאים.

הם החליטו לעשות טבילה בים המלחים.

וכך, מצאתי את עצמי נוחתת ברַכּוּת למציאות.

מורידה בגדים ולא שמה אלוהים מולי.

שרפתי את עצמי בים המוות.

ונסענו.

כשהגעתי לאזור קרוב,

(כמובן כל טרמפ היה אינסוף)

הזרבוב ביקש לאסוף אותי.

דיברנו קצת, אמר שיפה לי אדום.

ושמש ואני יכולות תמיד לזרום..

הגעתי להוריי, למציאות. נרדמתי.

כיפור הגיע והיו לי הרבה כפרות.

אבא עיגל לראשי מעות.

לחש כל מיני שטויות.

וחשתי לכיפור בשכורה.

הכנו ארוחה.

פחדתי מהיום, הייתי צריכה.

עברתי על התפילות לפני היום הנורא.

כתבתי לי בפתק לא קטן כל עברה ועברה..

(שאנסה לבקש מחילה)

התחלתי לעשות טלפונים מעיקים.

תחתמו, תחתמו... וכל מיני נימוסים.

הצום היה עילאי, כך גם התפילות.

בכיתי בוידוי, בכיתי בקורבנות.

נכנסתי לתפילה,

ה' חייך אליי בנפש, בהרגשה.

הסידור לא היה זר,

זה היה ממש מוזר.

היתה לנו הפסקה ארוכה.

לקחתי את עצמי למנוחה בשכורה.

המחשבות שפרצו למוחי, היו כ"כ רדודות.

התרגזתי על עצמי שכך אני מעבירה כפרות.

בנעילה פצחתי בשירה,

אושר עילאי הציף אותי בחזרה.

בסוף התפילה, נגשה אלי אישה.

ביקשה להציע לי בחור, לא את בנה..

שאלתי על מה ולמה, אנחנו לא מכירות.

אבל התפילה שלי קנתה אותה, בלי סיבות..

"הדבקות" היא קראה לזה, היתה עם אישיות..

במוצ"כ רק עם אמא דיברתי.

אח"כ מהפלאפון התרחקתי.

לקחתי גזיה וירדתי עם חברה לשיחה מפחידה

באיזו פינה בודדה.

קפה שחור, סוכר ומתוקים.

חברה קרובה ונוף ממש מדהים.

כך עברה לה תקופה ארוכה.

מקווה שהבנתם למה לקחתי לי אֵרכָּה..

אינני יודעת אם היה בי אומץ לשוב על שעשיתי שוב היום.

ורק עבר שבוע..

החוסר פחד, הרצון לפרוק נבעו מחוסר, מריק. מחניקה.

ההליכה עד הקצה, הכי רחוק שאפשר,

 רק החזירה בי חיות,

הפיחה בי חיים, החזירה מעט אישיות..

"..ביקשתי את שאהבה אהבה נפשי,

ביקשתיו, מצאתיו, אחזתיו ולא ארפנו.."

הרבה כותבים על כך לאחרונה.

אני ממש רוצה להצטרף לעצומה.

אם יש כאן מישהו שמכיר אותי.

בבקשה תנו אות.

אני לא אכעס, ולא ארחיק.

רק רוצה לדעת.

וכמובן, גם אם זיהיתם.

לא להפיץ.

תודה, יקיריי. על היותכם כאן, תמיד.

התגעגעתי. בכמויות.

GOOD FINAL SIGNATURE

לכולם..