מחשבות של בינתיים

"אלוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי.

ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי.

עפר אני בחיי, קל וחמר במיתתי..

וצריך הייתי  לאמר שוב לא אעשה,

לולי כי יגורתי מהיצר הרע,

כי הוא מאש ואני בשר ודם ולא אוכל לו..

יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד.."

ולא אחטיא..

ישנה ברכה מוכרת שכל דתי מקבל אותה

בשלב מחייו:

"ביום שהקב"ה ברא אותך,

הוא החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדייך.."

תהיתי. על שום מה ולמה.

זו תקופה ארוכה שאיני תפוקתית והעולם ממשיך לרוץ.

ואם כך, חשבתי לי, כנראה שהעולם אינו באמת זקוק לי.

אז אם כך, שוב חשבתי, למה שלא אתנתק מחיי.

לעולם, כך טוען ריבונו (של עולם, של ילי, של כל אדם)

שכולו טוב..?!

שיחה עם אומן אורח אצלנו בשכורה,

נתנה בי אור, והובילה למחשבה בריאה.

הרי "עד שלא נוצרתי, איני כדאי"

באמת אז עוד לא נצרכתי, העולם בהחלט הסתדר בלעדיי.

אבל "עכשיו שנוצרתי.." יש בי ענין.

והבחירה שלי היא אם לעשות את אותו ענין, לתור אחריו.

או למות בשקט, ללא רעש..

"הרי פיתגורס", אמרה לי האורחת,

 "יכל גם הוא לא לא להועיל כפי שעשה, ובכל זאת,

העולם היה ממשיך להתקיים. אך במה שתרם הוא הוסיף לבניה"

המסקנה היתה כ"כ פשוטה וכ"כ יפה.

אוכל תמיד לבחור לי אם להשאר בבית, עקרת בית פשוטה.

או לתת מעצמי בחוץ לפי כישורי הנפש.

תמיד הבחירה תהיה נכונה. וכל אחת תביא איתה משמעות ותפוקה אדירה.

(כמובן, תלוי בהחלטה)

אך תמיד יכולה להיות בחירה יותר משמעותית, יותר תורמת ויותר נכונה.

הסקתי מכך שיש לי ענין לחיות.

ועכשיו נשאר לי לחפש משמעות.

ולהחליט איך אני מרכזת את מה שאני,

לתרומה אחת גדולה. בקריירה, לימודים ומשפחה.

כואב לי להכאיב. כואב לי לפגוע.

כואב שאני גורמת לזה. כואב שבא לצרוח.

עד היום הייתי כ"כ סגורה.

לא שזה השתנה..

זה רק בתקופה האחרונה שנתתי לעצמי להיות יותר גלויה.

יש שיאמרו שהבלוג נתן לי מעוף.

יש שיאמרו ששיניתי צורה..

(באמת עליתי קצת ואין כבר בטן שטוחה)

אבל לא רציתי לפגוע, או ליצור אצל מישהו אשליה.

אף על פי ולמרות שיש כזה רצון אצל כל נקבה..

התחלתי לשתף יותר, לשים את עצמי יותר במרכז.

לדבר, להעמיס, לפרוק, לרוקן.

בלי צנזורות. חיפשתי הקשבה.

ומצאתי אותה אצל מיעוט בחברה.

יצאנו דרומה מאוד מאוחר.

היו פקקים, עצלנות וכל מה שאפשר..

טרמפ לאילת אסף אותנו מהבקעה

אני רציתי בכל מאודי להמשיך איתם,

אך משהו גרם לי להשאיר חוויות מאחורה.

התברגנו על פסטה, גבינה מותכת וכיכר אחד.

קבוצת בנות, שלושה ימים.

היה גם שחור ותה צמחים.

ביום הראשון מסלול רבצני, מנוחה, שיחה נחמדה.

התאקלמות באוירה.

בשני קמנו בתחילת המסלול. יום שלם של יתדות, סולמות

ורביצת ארוחות.

בחורים חתיכים וטיילים מכל עבר.

זה מה שכיף בארץ שלנו. לטייל ולהרגיש ארץ. להרגיש חיוּת.

בחרנו דרומה כי ילי אוהבת.

וגם כי בצפון כל בני עקיבא מטיילת.

שיחות מרתקות עם טיילים בעצירות.

טיילתי עם בוקסר בקרבת הנקבות.

ואם הגיעו טיילים זכרים או אנשים זרים,

לבשתי צניעות בחזרה.

החום הנורא לא איפשר לי אחרת..

סחוטות מהיום,

התפצלנו אחרי יומיים.

אנשים נסעו וחזרו מ"פסטיבל התמר"

התבאסנו שלא התברגנו על כרטיס לבנאי.

אח"כ שמענו שגם ברוזה במצדה..

אבל שרצנו בג'יפה.

לא התאימה לנו מציאות המונית.

ביום האחרון בחרנו לרבוץ.

מעיין מבודד, מרוחק יחסית.

מלא בבוץ טובעני עד אליו.

אני בראש הכח הולכת גאה.

פתאום מצאתי את עצמי..

"עמוק בתוך הבוץ".

שקועה.

חברותי עומדות מנגד, צוחקות. 

ואני, כבר מדמיינת לי את הההלוויה של עצמי.

איך יצטרכו בחדר הטהרה, להעביר אותי שפשוף,

לא שטיפה.

ואיך שהעלם יבכה בהספד. ואחריו כולם יחייכו.

ואתם, יקיריי, בכלל לא תדעו.

אחרי ששקעתי למוות.

הן ניסו למשות אותי, הצוחקות.

אך ללא הצלחה.

ראינו זוג חסונים מהלכים בקרבה.

הצוחקות זעקו להם שיש כאן טביעה, שיחושו לעזרה.

בזריזות אמיתית הם הגיעו מתורגלים.

אחד החזיק אותי בחזה, השני בידיים,

ומשו אותי בחוזקה מהמוות בשניים.

אח"כ זכינו לשטיפת בגדים משוטפת במעיין.

שיחה מרתקת, ארחת צהרים ואפילו מספר..

נהנתי. באמת.

עכשיו יש שגרה. מחכה.

"ברוכה הבאה למציאות, נגמרה ההצגה"