מחשבות של בינתיים

"רק תסמני עם הראש ואתן לךְ".

סימנתי.

הוא התקרב. אני קפאתי.

בדיוק סיימתי לשתות כוס קרלסברג.

הוא ביקש שאוריד את הכוס.

התאבנתי.

אחרי חצי דקה של דו- שיח מצחיק.

(נו, תורידי..)

הוא לקח את הכוס והוריד אותה.

הלב שלי התחיל לפרפר.

הקור שבחוץ לא הורגש מרוב חום שעלה בי.

"אל תדאגי, אני לא אעשה משהו שאת לא רוצה."

גמגמתי.

"אתה לא באמת רוצה"

"אני מת, זאת את שאין לך אומץ"

שתקתי.

המומנט נגמר.