מחשבות של בינתיים

תמיד חשבתי שדוסים אמיתיים, כאלה "עילויים". ביינישים מהשורה ולמעלה מזה.

תמיד חשבתי שהם בחורים טובים.

תמיד חשבתי שהתורה, כמו שתמיד אומרים, מעדנת אותם ולא דופקת להם את השכל. או מזיינת אותם.

תמיד רציתי גם בחור ישיבה. בשבילי. זאת היתה הרבה מעבר לסתם גאווה או סימון של V.

אך כבר, כמו שמתבהר כאן בתק' האחרונה. הרבה ממחשבותיי הראשוניות מתגלות לי אט אט כתמימות.

אפשר לחשוב שדפקו לנו ת'שכל כל החיים. שטפו אותנו כמו שצריך.

שבחור ישיבה הוא האֵלִיתָה שבחֵברה.

שבחור לַמדן זה בדיוק מה שאני צריכה. שבחור ישיבה הוא בחור של מידות טובות

ועבודה פנימית בנפש ומחוצה לה.

אך דבר אחד התברר כנכון. אולי כל בחור ישיבה הוא נוצץ. "אך לא כל מה שנוצץ, זהב הוא"

וואלה. תורה לא בהכרח עושה טוב לאנשים.

נגעו בחיי מספר סיפורים.

גיליתי שחברה התגרשה. כמה כאב לי, כמה עצוב זה היה.

"עילוי" אחד. דמות מוערצת אצלנו בחברה. אחד מבחורי הישיבה המוכרת בשבחה. מרגע שהתחתן, אשתו קיבלה מנה של תורה פיזית כל יום. בוא נאמר, הוא עשה לה "חברותא", קבע לה עיתים לתורה. ואיזה תורה. פנינים. ממש מקיים גם את הכְּתוּבה.

עוד בחור, בן גילי, יש לציין. היה נוהג להשמיע עצמו בציבור. נותן דרשות על זוגיות, יחסים בין אדם לחברו, משפחה ותורה בכל הזדמנות. נודע לי מהכרות קרובה למשפחתו. שהוא מרביץ תורה גם לאחותו. ממש כרגע, בימים אלה, הבחור התחתן. אשתו אומנם לא נראית פרייארית או כונפה.

אבל שבר כלי היא בטח תהיה.

חברה לכיתתי. בת לרב. איש ציבור. איש חינוך. שאני עצמי הערצתי לו במסתור. כולנו.

אביה קבע איתה מִשמֵר כל לילה. בסודי סודות, בחדרי חדרים, בחדר המיטות. ללא הסכמה. ללא רצון.

מתבהר כי תורה עושה את שלה במקרים מסוימים ומעדנת בחורים מהכיוון השני.

"רִתְחַא דְאוֹרַיְיתָא" ככל הידוע לי. זה רק במתחם בית המדרש. לא מחוצה לו.

שונאת שאומרים  "וחשבנו שאת דוסית, ככה דוסים מתנהגים..?!" לכן נמאס לי להגדיר את עצמי.

אבל אתם, בחורי ישיבה מהשמנת, מהמעולים. מהאלה שהרבנים רוצים לדבוק בנוכחותם.

למה אשתך, או אחותך כ"כ רוצה שתשאר בישיבה, או שתדרוס אותך רכבת בדרך חזרה?!

אתם, שמפיצים לעם ישראל על חשיבות האהבה. חשיבות הזוגיות.

חשיבות בין אדם לחברו בכל הסוגיות.

אתם, אותה שמנת מתועבת שהאדמה צריכה להקיא אותם. דווקא עליכם אני מרחמת.

אין בי כעס. אין בי שנאה אליכם. רק רחמים, יקיריי. על הצביעות שבכם.

על שאינכם שלמים עם דרך החיים שלכם.

שאתם מוכתבים דרך התורה ומעשים טובים חיצוניים. שאתם עושים הכל ללא הדרגה וביתר קיצוניות.

ובכך נהפכים לעבדים של החברה. לעבדים של הצביעות שלכם. לכיסוי הגחמות שלכם. עד כדי חניקה. שפורצת ופוגעת בכל מי שנמצא בסביבתכם הקרובה. כל מי שאהוב לכם ויקר לכם עד אמת.

ומה שיוצא ממכם. זה חבורה של סוטים סמרטוטים שלא שווים כלום. אבל ממני זוכים להרבה רחמים. עד כדי בכי. עד כאב.

את המידות היפות שגיליתם, תבדקו בבקשה במלתחות בצבא.

ביניכם לעצמכם או עם חבר קרוב אליכם שמבין אתכם.

אנחנו הקטנים מכם, החלשים והנשים שביניהם, לא רואים את מסירותכם לתורה בעין חיובית לאחר החצנת הלימוד שלכם ותפוקתה. איננו מעוניינים ב"חברותות" שלכם ובקביעת העיתים שלכם איתנו.

את כל אלה תקבעו עם שק האגרוף או בובת המין החדשים שנקנה לכם ביומולדתכם.

אם נחיה עד אז. אם נחיה עוד יחד. אם נוכל. פיזית. נפשית. רגשית. בכלל.

ואנחנו, הדוסיות כמו שכבר אמרנו, שמתות להיות זונות, צריכות לחשוב קצת לפני שאנחנו מתחתנות.

בלי לחץ. בלי הוליווד. לתת לאמת לחדור. להקשיב לעצמנו. לאינטואיציות שלנו.

לא לתת לכל אחד להכנס אלינו.

זונות, זונות. אבל עם קצת כבוד. בכל זאת, אם אנחנו רוצות בחור ישיבה. שלפחות נהיה קצת קשות להשגה.

סמרטוטים לא בבית ספרנו. ופרחים אחרי אלימות לא על חשבוננו. ואין סודות בחברה. אף פעם.

אנחנו נשים. תמיד מרכלות. תמיד מודיעין. לא יכולות.

לא שומרות שום דבר לעצמנו. כבר אמרנו שאנחנו זונות?!

"זה לא יגמר, אם לא תספר"

תתקשרו. בבקשה. ומי שרוצה, גם אני פה.

מניעת אלימות במשפחה קו חירום ארצי: 1800220000

קו אדום לנשים מוכות- ויצ"ו: 1800393904

עזרה ראשונה נפשית- ער"ן: 1201

האגודה להגנת הילד- אל"י: 1800223966

ואני תמיד לרשותכם.