מחשבות של בינתיים

דפקתי את הראש חזק בקיר. זה לא עזר. צרחתי. אבל כבר אף אחת לא היתה בשכורה.

אנשים חיים, זאת רק את הדפוקה שעצרת אותם, צעקתי על עצמי.

למה טאטע, למה?

אחרי שנים שנעלמו, הם חזרו ובגדול.. המיגרנות.

לא הספיקה לך חופשת מחלה שבועית על תקן מיני דלקת ריאות?!

אז עכשיו את מנסה גם חופשת מיגרנות?

אני בקריסה כוללת של כל המערכות. כמו משוועת לצומי מטורף..

כמו נקבה סרוחה שצריכה גבר שילקק לה ת'נשמה.

טוב, כולם יוצאים חזק. באמת. וגם כולם כבר לא שומרים. גם הדוסים. וגם החרמנים.

אם היה לנו עיקרון בשכורה עד לא מזמן שכניסת בנים אחרי שעה מסויימת לא ראויה..

ואם היה עקרון או יותר נכון, "הלכה" של ייחוד לשותפות בשכורה, אז כבר אין. לאף אחד. לאף אחת.

כבר שבוע שהשכורה נראית כמו פאב מהלך. הדוסיות נטשו. נשארו השאריות.

ביליתי לילה שלם עם לסבית בוצ'ה (הגבר ביניהם). יותר נכון טְרַנְסִית. היה מדהים.

לא, לא כזה בילוי. היא נשואה (לאשתה). ובמקרה הזה, נשואה זה הכי קיר.

פתאום הבנתי כמה אני גאה בסרייטיות שלי וכמה שאני שפויה.

עשיתי מסג' לחבר טוב שבא לבקר. אוח.. מצבי הולך. הולך ומשתפר.

איך רואים שהייתי חולה? לא עשיתי שפם וגבות כבר "שנה".

אני חושבת שקצב חי טוב. נראה אדם ישר ועושה טובות לרוב.

אני בעד לחיות כך. צריך ללמוד מבכירים. מכל נשיאי השכלתי. ומפרסים הכי הרבה.

קצב, אני איתך.

חופשת סמסטר התחילה. ואין הרבה מבחנים ועבודות השנה. רק הרבה חובות משנים קודמות.

אני עוד אתגעגע לחופשות האלה. כשהחיים האמיתיים יתחילו, לא תהיה חופשה.

אולי רק חופשת התפטרות או חופשת אבטלה.

אסטה לה ויסטה.

תעשו חיים.