מחשבות של בינתיים

כמו איבר תלוש. ככה זה מרגיש. ואין ברירה, היא תגיד לעצמה. חייבים להמשיך ללכת.

והיא תמשיך. יש לה ברירה?! היא תמשיך. למרות שזה כואב תלוש. למרות שזה כואב לה.

זה כבר לא אותו דבר, יאמרו לה. כבר לא אותו דבר ללכת את פחות עצמך.

והיא תבכה כי זה יכאב לה. היא תבכה כי שורף.

את הדם היא תשאיר לזרום. כי אם משהו תקוע, חייבים לפחות לתת למשהו אחד לזרום.

ובבוקר היא תקום. היא פחות עצמה. לבד היא תרגיש את החוסר. לבד היא תרגיש את העוצמה.

לא חייבים להזכיר לה. היא פשוט תזכור. תסתכל על עצמה ותבין שהיא פחות עכשיו, הרבה פחות.

והם ינסו לעטוף אותה, לחבוש לה, לשכך. אבל היא לא תרצה. היא רוצה לחוש את הכאב.

והם ימשיכו לנסות, כי ככה הם. ובסוף הם ילכו. כי בסוף כולם הולכים.

וכמו באבל, אחרי שבעת ימים. היא תהיה שוב לבד. בלי "ההם" ובלי האיברים.

והיא תמשיך ללכת. כולם מסתכלים בה. כולם כבר רואים. והיא תמשיך, כי חייבים.

ועכשיו, התנועה שלה מוגבלת. כי חסר לה משהו. היא כבר לא אותה אחת, היא אחרת.

ובסוף כולם יתרגלו. גם היא תתרגל למציאות אחרת. והם ירחמו פחות.

והיא תחזור לעצמה, פחות עצמה. ותקשיב לאחרים. היא לא תחצין שקשה לה. היא תפנים, כי חייבים.

ובחוץ, כלפי חוץ. היא נראית שהתגברה. אף אחד כבר לא ישאל אותה איך היא מרגישה.

כשהיא תחזור לעצמה בסוף היום. היא תיגע בעצמה. היא תיגע באותו מקום. ורק עם עצמה, רק בחדרי חדרים.

היא תרשה לעצמה לכאוב את הכאב ולבכות. 

והיא שוב תקום בבוקר, תתארגן לחיים חדשים. תסתכל במראה ורק היא תדע מה היא מרגישה.

ואת האדום בעיניים היא תצבע בחיוך מסתיר ועל הנפיחות שמתחת תשים משקף מפורסמים.

וכשתשוב לרוקן את עצמה. היא לא תיקח עיתון לקרוא ולא תפתור תשבצים.

היא תחשוב איך חוזרת לאותו מקום ויוצאים איתו שלמים.

איך פותחים את כל הכאב ולא מפחדים.

איך נותנת הזדמנות נוספת לעצמה וגם לאחרים.

היא רוצה לתת את עצמה. שוב. היא רוצה כ"כ. רק בשביל אותו מקום יציב.

אבל היא מפחדת. הלוואי ולא היתה.

והיא כבר לא תלך כשהיא לצידו. הוא כבר לא יהיה שם. היא תמשיך. היא חייבת. למרות שהיא רצתה אחרת.