מחשבות של בינתיים

גם כשאתה טובע בד"כ, אתה יכול עוד איכשהוא לראות את הסוף.

מישהו יציל אותך או ודאי תמות בקרוב.

גם טמפון, כמה שהוא לחוץ, ספוג ולא נוח, גם הוא רואה את היד הנשלחת באיזה שלב.

רק אני לא רואה את הסוף, לא רואה את המוות מקרוב. ושום יד לא נחלצת לעזרתי.

"אם אין אני לי, מי לי" ואיך הפיה אמרה? צריך גם קצת, מידי פעם, להקדיש גם דייט לעצמי.

אבל גם עצמי כבר לא שקט לי. וזה לא בגלל שאני שומעת מחיאות כפיים סוערות.

את, כן, את. אני אוהבת אותך. באמת.

הנוכחות שלך, החשיבה, הניסיון. שואבת ממך.

אנחנו קמות יחד. רק שאת בחדר המקביל. 

גם כשאני מתקלחת, את נכנסת להתצחצח ולשיר איתי את סקעת האהובי. 

אנחנו הולכות לעבוד יחד. היחידות במשרד רוב היום. בימים מסוימים פורשות יחד לאותו מקום לימודים.

אח"כ את ממשיכה איתי לאותו מכון. ומשם חזרה לשכורה, לפטפט ולישון.

אנחנו רואות את כל הסרטים יחד. בקולנוע או במשרד. יוצאות יחד לבית קפה, פיצה או מסעדה.

החברות שלנו כבר אותם חברות. כשבאים אלייך, רוצים לראות אותי. וכשבאים אליי, מחפשים אותך.

אני אוהבת אותך, מהממת שלי. "..אבל גם את עצמי.."

אני רוצה קצת מרחב, יקירתי.

אני צריכה קצת חיים משל עצמי.

ואת, יקרה שלי כ"כ.

אני יודעת שקשה לך. נפרדנו ביחד מהאהבה הכי גדולה. בכינו יחד תקופה ארוכה.

הקשבנו אחת לשניה. אני יודעת שהייתי לך תחליף לאהבה.

המיטה שלי גדולה מספיק כדי להכיל שניים.

ותמיד הגבתי ועדיין לכל דמעה, sms, או מילה.

עכשיו התחלת שואלת אותי מתי אני חוזרת ולמה אני יוצאת ועם מי.

וקשה לך עם זה.

וכשאני סחוטה, או עמוסה בדברים משל עצמי, את אינך מבינה שאני צריכה לפעמים לישון לבדי.

להגיע לשכורה ולהיות קצת עם עצמי.

אני צריכה קצת חיים משל עצמי.

וזה נמשך. נשאבת לתוך בועה שכזאת. בשכורה, אין מקום לנשום.

בעבודה מצפים לתפקד, בלימודים גם כן.

גם במכון מצפים מהאוזן שלך לתפקד.

בבית, כשאני מגיחה, אני מגלה גם ששם הכל מתמוטט.

הכל מצפים לך, כולם צריכים לך. ולמי אני אצטרך?!

את רוצה להיות בשבילם, את רוצה להקשיב לכולם.

כ"כ רוצה. עד שאת מתבטלת בשבילם.

אמא, אבא, אחים, אחיות, חברים, חברות. לכל אחד יש צרות.

אבל את רוצה גם את עצמך. לחוש, להתרגש, להתקדם, להתהוות באישיותך.