מחשבות של בינתיים

אני יודעת שאנלא בסדר. שאנלא פה בתקופה האחרונה.

שאנלא נמצאת בשבילך יותר מידי, שאני מכונסת בעצמי, שאני מוזרה.

אני יודעת שזה הכי לא פ'ר שאת מגיעה פעם בשבוע ואני חוזרת מהיום שלי, נכנסת למיטה.

לא מבדרת, לא מציעה שנצא, לא מציעה להקשיב לך.

לא מתרגשת מקניות חדשות שעשית ומתבאסת על הדייטים המוזרים שראית.

אני יודעת שאני הכי לא כאן. אבל בעצם אני כ"כ כאן.

ואני יודעת שאת שומעת אותי מדברת בטלפון, ואיתם אני כ"כ איתם.

וזה בטח נראה לך כאילו זה רק איתך, וזה רק בגללך. זה נכון, אבל לא רק.

אני צכה קצת את עצמי, אמרתי לך. אני יודעת שאת דואגת לי. אמרת.

ואמרתי לך שרק אל תיפגעי. אני אהיה בסדר, אני כבר אדאג לעצמי.

חמישי לילה. מזדה 6. גלגל"צ. סאבלימינל על הקו בשידור. מספר על ראש כריש שקנה.

אני. החלטתי ש1800-800-918 זה ה"חברים מקשיבים" שלי. אז התקשרתי.

אמרתי שאני רוצה גם. לא את סאבלימינל. ראש של כריש. כמובן.

התחילו איתי  5 חסונים. טייס חתיך חילוני, אמריקאי שרירי חרמני, ילד חפלה גרוש (+ 4) ולא כ"כ דתי, מורה לתקשורת ריבועי ואחרון חביב סופר צעיר (ולא כ"כ שעיר).

אבל לא בא לי.

עשיתי כבר הכל בחיים. למדתי כל דבר שרציתי, ראיתי את כל העולם במובנים של עצמי.

אין דבר שמנעתי מעצמי. אין חלום שלא הגשמתי, אין דבר שלא העזתי.

הגעתי עד הקצה של עצמי.

טוב לי. באמת טוב לי. גם חזרתי להרגיש חיות מהי. אני חיה. שזה גם שונה.

כבר לא מתה במובנים ההם של ההווה.

עדיין אני בינונית לעצמי. לא יוצלחה. לא טובה מספיק, יש לי עוד מה להוציא מעצמי.

אני מאלה שיש להם, אבל עוד לא מימשו את הפוטנציאל שלהם..

כל מי שעובר לידי טוען שאני שרוטה. כל מי שמכיר אותי טוען שצלקת זו לא מילה.

חשבתי על זה שכנראה באמת יש לי הפרעה. אז אני רוצה לעשות הסתכלות. זה נורא?