מחשבות של בינתיים

אני גרה בתחנת מעבר. כבר 3 שנים שאני גרה בתחנת מעבר.

כמו במרכז קליטה, רק שנשארים להקלט ללא הגבלה.

השותפות שלי חיות בארגזים, כי עוד שניה מתחתנים וזזים.

הן לא יעשו מנוי לשנה ולא ירשמו לחוג ארוך או יקנו לעצמן תמונה יפה.

כי הכל זמני. ועוד רגע תזוזה.

והאסלה תישאר עם פס הזנחה, רק כי זו אסלה זמנית וכל חירבון בה ארעי.

ובכלל, אין כלים לאירוח ואין כיבוד לאורחים,

כי עד שהאורחים יגיעו, היא כבר תהיה עם ילדים וכבר יגורו פה עולים חדשים.

וסטנד השמפו והסבון המתנדנד, לעולם לא יוחלף ליציב.

ואין תמונות בחדרים, כי בשביל מה לקנות? עד שנתלה, כבר לא נהיה כאן.

אנחנו גרות בתחנת מעבר.

מידי פעם מישהי מתחתנת ואורזת את המעט שפירקה (מברשת שיניים, שיער ומגבת רחצה)

כולן בטוחות שזו סגולה והיא תביא שפע לכל השכורה.

אז ישר מכניסים את הפיג'מה ואת שאר.

ואנשים יוצאים, אנשים נכנסים. ואנחנו בטוחות שאנחנו כבר זזות.

3 שנים. בטוחות. ואנחנו עדיין רווקות.

אוגוסט עכשיו. מה שנקרא בפי כל עם חופש גדול, או בפי כל דוס "בין הזמנים"

כבר כמה שנים שאין לי חופש גדול ובין הזמנים.

מה זה אומר עליי, שהזדקנתי, השתרללתי או סתם עובר לו הזמן?