מחשבות של בינתיים

שיקרת.

אז אתה מתחמק, כועס, בּועט, מְנַעֵר, מתקיף, משקר שוב. הכל. רק לא להגיד ששיקרת.

רמסת.

אז אתה מנסה לְעַוות את המציאות ולהראות לאחרים למה התנהגת ככה.

את מוכנה להכל. להכי נורא. אבל לחוסר כנות את כבר לא מוכנה.

ואני מניחה את האמת שלך לפניך. ואתה לא מאמין שאני יודעת אותה.

אז אתה שוב מתחמק ושוב מבקש להניח לפניי אמת מעוותת, כְּבּוֹדֵק.

ואני לא כועסת. לא. וגם לא שונאת. אני יודעת, זה החלק מהפחד בלתת אמת.

גם אמת הפחידה אותי פעם. התקפתי, כעסתי, עיוותתי.

לא האמנתי שיקבלו את האמת. פחדתי שירמסו אותי יותר משהשקר כבר רמס.

רק תראה. הראיתי לך את האמת שלך, הלא מעוותת. והראיתי שאני לא כועסת.

רק פגועה שלא היית אמת איתי.

אולי בכל זאת כדאי כנות?

כבר לא מתקיפה. כבר לא משקרת. לא לעצמי ולא לאחרים.

כבר לא מפחדת להיות אני. דואלית, מורכבת, לא יציבה, מהרהרת.

כבר לא מסתירה. כבר לא מתביישת. כבר לא צוברת. אומרת, משתפת, מרגישה, כנה.

כבר לא מרגישה צורך.

למדתי שיש מי שמקבל ומבין. יש מי שמעריך אמת יותר מאשר שקרים.

יש מי שמלמד אותי את האמת הכי כנה.

שגם אם אשים לפניו את המחשבה הכי הזויה, הכי פרועה, הכי חשוכה, הכי רעה, הכי כואבת.

הוא קודם כל יאהב אותי שאני כנה. יקבל אותי בכל צורה.

אחר כך יבין מאיפה כל זה נבע. יחד איתי. באהבה.

כי לאהוב זה דבר אמיתי. ובלי אמת, אין אהבה. זו רק אשליה.

וכשאוהבים באמת, מקבלים הכל. גם את מה שנראה פחות. גם את מה שחסר.

מתרחקת מחוסר כנות. משקרים, מעיוותים. מאנשים שלא חיים אמת, מאנשים מתים.

אבל מבינה את אלה שעוד שם, שפוחדים.

הציניות הסירה ממני יראת שמיים, אולי הכנות תשיב לי אותה?