מחשבות של בינתיים

לא תרצח.

רצחתי.

זאת אומרת, הייתי שותפה לרצח.

ולא מהסוג שיושבים עליו מאסר עולם או מאסר בכלל. אלא רק מהסוג שיושבים. עליו.

זה לא היה מתוכנן, כמו שהרבה מקרים כאלה בדרך כלל מתוכננים מראש.

אפילו לא הייתי אמורה להיות בזירת האירוע. הייתי בדיוק אמורה ללכת, כי בדיוק אמרו לי שלא.

אבל אני תמיד חייבת למתוח את הרגע ההוא שאני קמה והולכת עד לנקודה שאף אחד כבר לא יוכל לזוז.

בכיתי חזק אחרי הרצח. לפחות משהו עוד נשאר. המצפון.

אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה ואיך קראו לו. כי הוא בכלל לא נראה ובכלל לא קראו לו.

לא תגנוב.

העזתי.

הוא כתב שם שירה. אני בדיוק יצאתי מהמים. הוא הדהים אותי. היתה לו עוצמה.

בהיתי בו לקצת יותר משניה.

והעזתי.

למרות שבדיוק נפרדתי. ליממה קטנה.

כבר אמרו על מילקי שאסור לו לבד, אבל אף פעם לא אמרו את זה על בחורה?!

השארתי מספר והסתלקתי.

לאחר מעשה התברר שהתחלתי עם אקס שהוא גם אח של חברה שלי.

"ושבת עד ה' אלוקיך"

חצות. חברה. מזדה ואני. הלהיט החודשי שלי בווליום סופי. דיסק סליחות שעלה 20 שקלים בשוק האיזורי.

כולם נוסעים לאומן וכולם מבקשים להתפלל עלי. זה כי הם אוהבים אותי, או כי  מרחמים עלי?

מכירים את אלה: "אמרתי 40 יום פרק שירה ונושעתי." (ויש מוסיפים:  "הבטחתי לפרסם") ?!

נכון שבא לכם להושיע אותם מהעולם הזה, או לפחות להתעצבן שהם מפרסמים את זה?

אז תתעצבנו, נושעתי. כבר כמה פעמים שסיימתי את הדבר הזה. ונושעתי.

גם הסַפָּר ההומו שלי נושע בגלל זה. יחד עם כל הלקוחות שלו.

אבא רמז לי שהשמנתי: "מה קרה לך, תחת שלך 5 ק"מ אחורה, בטן שלך 5 ק"מ קדימה."

ועל זה נאמר: "תודה לשוקולדים שהביאוני עד הלום, לפיצות, לשיעמום. תודה."

אני אתחיל לחשוב שהכתיבה שלי חיוורת, כי אתם לא מביאים אותה בתגובות.

שנה טובה!