מחשבות של בינתיים

היא אומרת שהיא לא סיפרה לו. ואת יודעת מה?! נמאס לי מהחוסר כנות שלה, מהצביעות. אבל הפעם אני מאמינה לה.

היא תחפש רק מה להסתיר ממנו וכמה שיותר. כבר אמרתי לו פעם שהוא זכה בגן עדן ברגע שהתחתן איתה.

אבל הוא רק אמר לי שאסור לי לאמר את זה ואסור לי לדבר ככה. אבל זו המציאות. ואני תמיד אומרת מה שאסור.

זה בעצם כמו להגיד לי "תהי יפה ותשתקי" אבל אני לא יכולה לא זה ולא זה.

ספר שהרים אותי. ומביא אותי בדרכו שלו לטאטע שבי - "מקימי". טוב, נו. גם התיקון הכללי.

הכתיבה שלי חיוורת, כך אתם טוענים. ואני לא ממהרת לחשוב אחרת. רק שככה נוח לי לפעמים.

אני בוחרת לכתוב את המציאות כפי שמתאפשר לכתוב עליה.

ולא תמיד היא ברורה כמקודם. ולא תמיד היא בוטה כאז.

איפשרתי להרבה לקרוא בי את היומן הזה. ועל אלה שכבר דרכו פה לא כעסתי.

כבר נפרדתי בעבר ואין לי כח השנה לעוד פרידות. אז מעדיפה להישאר פה. בינתיים. חצויה כזאת.

אני נוטה להאמין שכתיבה טובה, היא כתיבה מאפשרת, מדמיינת, שונה.

לא הכתיבה המדייקת, זו המסבירה לך כל מילה.

כל אחד לוקח את הנכתב פה כפי הוא, או כפי ההכרות הקודמת איתי מהבלוג ההוא. וזה מה שמיוחד בזה, לדעתי.

טבע אוהבת לכעוס עלי. אחרים נהנים מהטיזינג. ויש את אלה שיבינו שסתם עשיתי מאיזה חסון, פיל.

אני מאחלת לכל אחד ואחת מכם שנה טובה.

שהמציאות תעלה על כל דמיון חיובי ותביא איתה שנה שונה, טובה יותר. מתוקה.

שנצליח להמליך את אבא. גם דרך הדברים הקטנים. שפחות נחפש את הבלוג, את הוירטואל.

אלא נחיה חיים. אמיתיים.

נפגוש אנשים, נשוחח, נקשיב. נאמין אחד בשני, נשמח, נתמסר, נאהב, נהיה אנשים.

נבין אחד את השני לפחות- אם לא נזדהה. נרצה בטובת השני, בלי לקנא. נסלח באמת, גם ובעיקר כשהכי קשה.

ונהיה, נחיה.

נתתם לי המון בשנה האחרונה. ואני רוצה לתת לכם כ"כ הרבה. תודה.

שנה טובה. שתהיה מתוקה לפחות.