מחשבות של בינתיים

"את יודעת איזה כיף לי", הוא אומר לי. "כשבית המקדש יבנה אני אהיה בו כהן".

"אתה יודע איזה כיף לי", אני עונה לו. "אני קונה את הדיסק החדש של הראל מויאל"

הזאטוט הסתכל עלי וענה. "באמת כיף לך".

לא תיקנתי אותו. שלא יחשוב שהוא יהנה בחיים יותר ממני.

שולחן שבת. נשמעת צעקה. "אני רוצָה לשכב איתך. אבל אני רוצָה איתך, לשכב איתך. עכשיו"

שיר אחד הזדמזם לי אותו רגע: "לא כ"כ קטנה ולא בת 16 (רק בת שלוש), אבל יודעת משהו על העולם הזה (אין ספק)"

זאטוטים גידלתי ורוממתי.

השעה היתה קרוב לחצות. לילה, כולם ישנים.

חזרתי מניסיון לעשות לעצמי שרירים. בהיתי שמאלה, בדקתי ימינה, ראיתי שאין לידי דברים זזים.

תרועה חזקה נשמעה ברחבי הרחוב (מסתלסלת, איכותית, משהו טוב).

הסתכלתי אחורה, רק את שם לא בדקתי. גבר שמע אותי עושה פלוץ.

טיול רטוב סיכם את החגים שלי. נחרתי בטרמפים וריירתי ליד נהגים חתיכים.

במכנס קצר נטול חצאית ושיחות הר"ן ביד, יצאתי לטבול במעיינות השווים, ללא צינזור כמובן.

עשינו נוף לעולם והעולם החזיר לנו נוף.

בתוך כל הירוק הצפוף, מצאנו את 4 כיווני האוויר הפרטיים שלנו. ללא אנשים, ללא בני עקיבא ושאר תנועות ילדים.

נטולי רכב, הגענו לכל מקום שחפצנו.

קינחנו בעמוקה, שזה המיני אומן שלנו. רק במקום רוסים, תימנים.

ושבנו הביתה. אל השגרה המרה.

הו, מאמא!

שגרה רטובה!