מחשבות של בינתיים

"אתה פנוי?"

"כן"

יופי. גם אני.

"קח אותי בבקשה לרחוב רחל המשוררת. עם מונה. תודה."

איך שאמרתי מונה, אמרתי נסיעה רגועה, איטית, פקוקה ובטוחה. אנחנו ניקח את המסלול המרומזר.

ניסע לפי החוק, כמו נהג מונית ישראלי אמיתי. ניתן לכולם לעקוף, בכדי לקיים דרך ארץ אמיתית ובעיקר נעשה מסע ארוך ארוך.

זה הספא של אבוטבול, רק בכסא נייד. משמאל תראי את המרצפות של רחוב שבזי שלא הכרת. תכירי סמטאות רחוקות מהנקודה שביקשת. ממש הכל כלול במחיר אחד. ברקע מתנגן לו אבי ביטר בלהיט "אל תצאי מהכלא 7 שנים" ובאויר אפקט העשן בניחוח הTime המיושן.

בסוף הגעת. חצי שעה איחור ותוספת של 100 ש"ח פינוק על הסיור.

ואני מוציאה את המזומן מהארנק סטודנט שלי עם התמונה. והוא אומר לי. "וואלה. פעם היית יפה"

ואת רוצה להראות לו יופי מהו. או לתת לו הגדרה חדשה של יופי. אבל האיחור לא מאפשר, אז את משאירה שם פלוץ בשטח וטורקת אח"כ.

ככה זה בספא של אבוטבול. נוף, שיר וריח.

ידעתם שסחוג זה "גמדים" של תימנים?!

אז מוניות נמאסו עלי. בעיקר כי הם קוראים אחד לשני כמו בשואה. "561 , צא החוצה." 242 תעיף ת'תחת שלך ותתחיל לעבוד קצת."

אז עליתי על הבאס.

הבאס היה צפוף. בעיקר בשחור לבן. קצת זיקנה היתה שם, קצת ערסים, פרחות וכל השאר.

עמדתי ליד המושב הקדמי, ליד המדבקה "לפני שיבה". ובהיתי. שיבה אחד קם וביקש שאשב. סיננתי סירוב מנומס והוא התעקש.

גוססת אחת עמדה מאחור ואמרה לי שזה לא טוב לעמוד כשאת בהריון.

הסתכלתי על הגוססת, על השיבה ועל הבטן שלי. וצחקתי. זה הכרס שלי. עוד אף אחד לא דפק אותי בזמן האחרון.

ויתרתי על מוניות. אם כי העבודה עוד לא ויתרה לי. אז קניתי לי חופשי שנתי (סטודנט) עם תמונה יפה מפעם. כדי שלא יוכלו לטעות.