מחשבות של בינתיים

20:00. בניין משרדים.

היא נכנסת לבושה בפרוות מעיל, כי מעיל זה כבר לא, זה בעיקר פרווה. חולצה צמודה שחורה. חצאית בצבע קרם עם מגפיים ארוכות, שחורות. תיק עור חום על הכתף. מאופרת חזק, היא נכנסה למעלית האמצעית תוך שהשומר הפרסי שבכניסה מדקלם לה את ה-"שלום גִיברת, מה שֶ-לומך" הקבוע שלו. ונעלמה.

3 שעות אח"כ.

23:00. בניין המשרדים.

אותו בניין. בלובי הבניין, השומר כבר הספיק להיות רוסי מסומם. נשמע צלצול המעליות שמרמז על מעלית בקומה. היא יוצאת משם, עם כל הפרווה ומחכה ליד הכניסה. המעליות מסמנות על עוד אדם יורד בקומה. מהמעלית יוצא איש חרדי מבוגר עם זַקָן של זְקנים וכל חליפת השחור לבן. מסנן לילה טוב ויוצא עם הפרוות בחורה לרחובות.

תמיד רציתי להיות שומר בבניינים רציניים. כי שם הכל קורה, משם יוצרים את הסרטים הטובים.

גם רציתי להרגיש זונה. כי זה הרגיש לי דמות בסרט ורציתי להיות שחקנית, אז רציתי להרגיש אותה.

רציתי לאמר משפטים שתמיד אומרים בסרטים: "זה באמת לא כמו שזה נראה, זה לא מה שאת חושבת.."

רציתי לחיות את החלום.

חייתי. אותו ערב. כשחיכיתי לו בכניסה לבניין והרגשתי כמו בסרט. רציתי לאמר לשומר הרוסי שזה באמת לא כמו שזה נראה. אבל הוא אפילו לא שאל אותי. האמת, הוא די נימנם. וזה היה בדיוק כמו שזה נראה. השומר הרוסי מת ממנת יתר. 

ככה חיים תהילה.

23:00. תחנת הדלק " פז"

בז'קט ג'ינס פרחוני, היא מנסה לתדלק בשירות עצמי. עד היום היא התרגלה לשלם את העמלה. לטובת אנשים שעובדים שם כמו הפיה הטובה. שורת מכוניות ממתינות לה שתקליד את האשראי, תבחר את הפייה הנכונה (תרתי משמע.. אוח, החנופה) ותתחיל לתדלק כמו גבר ולא כמו נקבה.

מכונית יפה כזו של אנשים חשובים עם וילונות בחלונות וחזות שרמנטית חתיכה, נעמדת מאחוריה. חליפה מחוייטת עם איש יוצאים ממנה.

"מה מתדלקים?" היא שואלת בהיסטריה

"95" הוא עונה לה.

היא מסתובבת אליו כדי לחייך לו חיוך תודה והיא רואה את איציק מרדכי ממולה. אז היא מנסה לפלרטט, אבק כוכבים זה לא בשגרה. אולי גם היא תצליח להיכנס לאיזו פרשייה איתו, בלעדיו, בתור זונה, בתור פילגש, העיקר שתעבור מסך.

אז היא אומרת לו "טוב, נו אישה, מותר לי" הוא זורק לה משפט מצחיק חזרה. היא מצחקקת כמו טיפשה ואוספת את עצמה בחזרה לרכב הפשוט שלה (מזדה 6). היא עשתה את שלה, הוא כבר ימשיך את השאר.

היא רק רצתה לחיות את החלום.