מחשבות של בינתיים

עוד כלום יום ואת אורזת עצמך בלבן. אורזת את שם המשפ' הישן. והולכת להמון. מחכה לו שם. שיאסוף אותך, אליו.

אין בי מילים מספיקות לתאר את השמחה שבתוכי. לתאר את האושר הגדול שמציף אותי אושרך.

לראות אותך זורחת. פורחת. ולדעת שאת הולכת למשהו טוב. בנחת.

כ"כ הרבה עברנו יחד. ואני מרגישה שאני רוצה עוד לאמר לך כ"כ הרבה. לאחוז בך ולפטפט לך עד שתימאסי בזה.

כי "משהו ממני ילך איתך" ואני רוצה להעניק לך כ"כ הרבה.

היית בשבילי המון. ברגעים טובים וברגעים קשים. ידעת לתמוך. להיות שם בשבילי, לאזן בי דעות.

פעמים שכולם היו מנגד, השתדלת לבוא מהצד הטוב, המבין, המרגיע. ואני מודה לך על זה. וגם אם לא הראיתי מספיק- הערכתי.

אני גם מודה לך על הביקורים בשכורה. אני תקווה שהם לא יפוגו עכשיו, אלא יקבלו פַּן אחר, חדש.

אני שמחתי להיות שותפה. לראות אותך מתאהבת. לומדת להתהוות עם החסון החדש. מתלבטת, תוהה.

לשוחח איתך כמו אחות ופעמים גם כמו חברה.

אומרים שיום החתונה הינו יום גדול לחתן ולכלה "יום כיפור קטן" קוראים זאת. החתן והכלה אומרים את "הוידוי הגדול" ומתנקים מכל עוון רוחני, גשמי, פיזי, חיצוני, פנימי בינו לעצמו ובינו למקום. הלבן שבשמלת הכלה מהווה את הטוהר, הנקיות כמו אחרי הטהרה עצמה. כי משם מתחילים מחדש. מאותה נקודה. נקייה. וכבר לא רק לבד.

כמו שהיית לי כ"כ הרבה ודאגת לי. אני דואגת שליום הזה תיכנסי כפי שהטוהר מדריך.

פעמים שאת אומרת לי איך לעמוד מול העולם ולא לתת לו לרמוס אותי. מבהירה לי להתרחק מכל מה שמכאיב לי. לעמוד על שלי. להיות אני  ולהעריך את עצמי.

אך פעמים שאני מולך ואני חוזרת לנקודת ההתחלה. מילה אחת ממך שלא נגעה נכון או לא נאמרה בצורה ראויה וכל מה שלימדת אותי- נעלם, היה לו.

אם רק היית יודעת כמה אהבה יש בי אלייך, היית מבינה כמה כל מילה שלך משמעותית לי כ"כ.

"אהבת אחים" – אמר אריך פרום- "היא סוג האהבה היסודי ביותר. עליו מבוססים כל טיפוסי האהבה. הרגשת האחריות, הדאגה, הכבוד ודעת טיבו של אדם אחר והרצון לקדם את חייו- זוהי האהבה עליה נאמר: "ואהבת לרעך כמוך".

הדברים נאמרים כאן מתוך אהבה גדולה ורצון אמיתי שתיכנסי לחופה בהרגשה הכי טובה.

אני אוהבת אותך ויודעת שאת אותי. אך ישנם פעמים בהם זה מתערער בתוכי.

אני רואה כמה את מאמינה בי, כמה את מעריכה ובו בעת, אותה הנשימה, את כבר לא. את הפוכה.

אם יש לך דבר מה לאמר לי, נסי לאמר אותו באופן אחר, כך שאצליח לקבל אותו. מילים כמו: "בלי לפגוע, את פחות חשובה" או "תתנהגי נורמאלי ואל תעשי בושות שם" הם מילים שנאמרות ופוגעות. יש פעמים שאת אומרת משפט או שניים. מבחינתך זה להבהיר דעה או מצב. אך הטון בהם נאמרים הדברים ותוכן הנאמר בהם מובא כזלזול, הנמכה, או סתם משהו כַּעוּר.

ואני, כמו שאני, עם כל "החוֹסן" החיצוני שבי- מוצאת עצמי בוכה בכי תמרורים ממילה אחת שלך שפגעה ברצועה רגישה. את בין האנשים היחידים שמודעים למה שעברתי בבית. היו פעמים שהיית שם בשבילי לתמוך. היום אני מנסה לשמור על קשר תקין עם כולם, אבל בגלל התחושות שעוד לא נעלמו, כל מילה קטנה מזעזעת אותי ופוגעת בצורה הכי קשה. איני יודעת אם את מודעת להשלכות של כל משפט/ מילה היוצאות מפיך. אני מודעת לזה שאני מתנהלת בעצמי מולך אותה צורה לפעמים. ולו רק כדי לשקף לך את ההרגשה. ועל זה אני מבקשת סליחה. נראה שזה לא הועיל, אלא בטח רק פגע.

רציתי לשוחח עימך, לשבת איתך לקפה. אבל גם לזה חששתי. מזלזול, נפנוף, או אי- הבנה. ולא היה בי הכוח לזה. לכן זה נעשה בכתיבה.

אדם הוא אדם. ויש דברים שתוציא-תשלח והאחר יקבל אותם לפי עצמו, אישיותו ותרגומו האישי את המצב.

באשר לזה, אין עוררין. אני רגישה לזאת. ודווקא את שרגישות היא מנת חלקך ופסיכולוגיה והתנהלות אנשים בחברה היא כוס הקפה שלך- אני מקווה שתקבלי את הדברים כפי שהם ולא תתרגמי חלילה מחוץ להקשר.

אני רואה קשרי אח-אחות אצל הסובבים אותי. יש הרבה נכס בקשר בינינו. יש הרבה שאצל אחרים לא מובן מאליו. אני אוהבת אותך כ"כ. ואני רוצה ליישר את ההדורים איתך. לבנות קשר בריא בינינו שלא מבוסס על ירידות, חוסר אמון וחוסר כבוד. שלא מבוסס על להנמיך את השני כדי להרגיש כבוד. אלא ליצור דבר בריא, מכבד, מאמין ואיכותי.

כי בכל זאת, את אחותי.

אני מחכה ליום בו זאטוטייך ישחקו עם זאטוטיי בבית הקרקע שלכם. ואנחנו יושבות על הנדנדה שבחצר הבית, מזילות דמעה ומחייכות. מניחות יד בתנועות סיבוביות על כרסינו ופולטות אנחת רווחה. זקנות.

אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.

ששמחה ואושר יהיו מנת חלקך.

שקדושה תהיה מנת ביתך. ואהבה תהא שורה ביניכם תדיר.

תודה על מה שאת, על מה שהיית ובוודאי, כבר תודה על מה שתהיי. את יקרה לי כ"כ.

אוהבת עד בלי די,

אני