מחשבות של בינתיים

הם כולם מתרוצצים לי בראש, בלי סדר מסוים. כולם, יחד, באותה שורה. באותו מעמד, אותה צורה.

הרב אבינר, הרב שרלו, חנוך דאום, הראל סקעת, נגה שחר, יאיר לפיד, דנה ספקטור, נינט טייב. נעה ירון, שלמה ארצי, חגי לובר, שולי רנד, ליאונרדו דה קפריו, לבנה פינקלשטיין, קורין אלאל.

לכולם יש בי יחס. את כולם הייתי רוצה להיות ובכולם מאסתי. בכולם יש משהו נוגע, ובכולם יש משהו פלסטי.

אני מאמינה בהם, בכולם, הם אנשים טובים ביסוד. ואני גם לא מאמינה לאף אחד מהם, כי לכולם יש מטרה אחת לחיות. לכולם הייתי כותבת גיליונות על מנת להסביר את העמדה מנגד ולכולם הייתי נותנת טפיחה, מסכימה עם כל מילה, חותמת על עצומה בעדם ונגדם בכל תחום ובכל שורה.

הכמיהה האדירה לשולחן שבת, ללימוד מוסר, לחברותא ב"עלי שור", "אורות התשובה", "נתיבות שלום" וכו' - אל מול הרצון לשבת כל היום בבר אחר ולהתחיל עם כל אחד עם אביזר בין הרגליים. הרצון להיות זמרת כמו נינה, עיתונאית כמו יאיר, שחקנית- כמו לבנה, כמו ליאונרדו. ומנגד לעטוף את עצמי בחום הדתי. להיות הכי פתוחה והכי סגורה.

הכמיהה להיות צמודה לרב, שהוא גם יועץ בי, גם מחייך אותי, גם פוסק הכי מחמיר וגם הכי הכי מבין אותי. אני מסוגלת לאמר לרב אבינר שאני רוצה למות, שנגמר בי האושר ושנמאס לי מאלוהים, אם הוא בכלל שם והוא מכתיב לי חיי בוסר. ומשנית לקבל ממנו את הפסקים הכי צפופים להלכה בלי הגיון פתוח.

בכל פסיעה בחיי, כשאני בצומת T, אני אתייעץ ברב, או ברוח קודש אנושי. הוא יחליט עבורי, יכוון אותי, בזוגיות, בפרנסה, ברפואה ובכל מה שמטריד אותי בתחום ההחלטה. אבל אני אעלם שם. כי עד לשם אוועץ. כי כשנוח לי, אהיה רחוקה משם ואעשה כמות שנראה לי. כשלאחרים זה לא נראה שייך בכלל ולא למסגרת אליה השתייכתי.

להאמין בכל הכוח ולא להאמין בכלל בעצם.

אני אירתע מהרב שרלו על הפלורליזם שהוא מכתיב, על הדברים שהוא בכלל פותח בהם את הפה לדיון, לויכוח, למחלוקת. יש דברים שהצניעות יפה להם, אמרה הזונה הראשית. או שיש דברים שאיש ציבור, או רב, לא יכול להגיד ועדיף שישאיר את הדברים בפנים. אך ישנו המקום, כמו בספר של חנוך (דאום- י.ב) , שיבוא היום וארחיב עליו את דיבורי. לתת לציבור הבנה, לחסוך תסכולים ממי שכבר שם, בתוך המשבצת המתסכלת, החסרת אונים. להוציא את הכביסה המדממת (אודיה, יקירתי. זה שלך המילים) בחוץ, ברבים. שכולם ידעו שהיה כאן אונס, שיש כאן תסכול. ובכ"ז הרתיעה מהרב שרלו, חזקה ממני. לא סובלת פלורליזם, לא סובלת פתיחות. אבל היא חלק ממני ואת זה אי אפשר לשנות.

חנוך, הוי, חנוך. אני מלאה עליו, עד כדי שבוער בי בעצמותיי לחקור אותו. אני אוהבת את מה שהוא בספר, אבל עם זאת, עד היום "הגושניקיות" שהוא הוציא, בדיוק כמו שחשב שחושבים אותו, גירד בי, צמרר אותי, היה לא שייך בתוכי, לא חלק ממני. ופתאום הוא מדבר, פותח פה. כבר לא סתם חובבן דתי. יש שיתרעמו על ספרו, אבל אין לזאת כוונתי. כי פתאום הוא הצטייר כבן אנוש, כבן אדם אמיתי. עם כל אותם תסכולים מבית דתי שמרני. ופתאום אני איתו, שייכת לו בכל כוחי. אני אקנה את המילים שלו ואתן אותם למי שרק ירצה להתנער ולהפנים, להבין שיש עוד רבדים לחילול שבת, שיש עוד מקום לחשק המיני הכ"כ סגור וכ"כ לא ממומש.  לשקר כדי למצוא חן, להגות בתורה ולהיות המתנדנד הכי דגול בתפילה, רק כדי להוכיח את עצמך מול הצוות שמגדל אותך, שאתה שייך, שאתה נורמאלי. ועדיין, לחיות מורכבות ולא להיות מורכב בעצם, להיות הכי לא דתי כלפי חוץ, אבל הכי דתי, הכי צדיק בכל העדר. אינספור צעדים שהוא צועד בשביל אחרים, עם כל הייסורים בלהיות צועד ראשון, הוא סוחב איתו את המשא, כדי שאחרים יוכלו לנשום.

ואז בא סקעת, המאמי שלי. החתיך הבלתי מושג, הנשמה הטובה. זה שהצליח להיכנס, זה שהצליח להיות האנושי, המוכשר, המצליח והנאהב ועם זאת להיות הפלסטיק המככב. 

התעוזה של נגה שחר, להיות הכי פרובוקטיבית, הכי חסרת גבולות. פעמים רבות רציתי גם אני את המשבצת הזאת. להיות הבוטה, החריפה, הנבזית. זו שלא חושבת על הלכה, על אחרים, אלא חיה חיי זנות מלאים. את היכולת שלה לקום ולחיות שינוי. לשנות פאזה ולהיות כמו כל אדם, כמו שהיא היום.

דנה ספקטור, כי גם לי בא להיות אהבלה לפעמים ועוד מפורסמת, כזאת שקוראים בה ומחייכים ממנה לפעמים.

לכתוב כמו נעה ירון ולהיות הכי צדיקה.

להרגיש ריקה בצד הלא דתי שבתוכי, בצד המחלל שבי, כמו שנעה כותבת. אבל להרגיש את אותו הריק לפעמים גם בצד השני, כמו שחנוך מדגיש. כנראה שהריק סוחב אותי, לא משנה באיזה צד אני.

להיות כמו יאיר לפיד, שכותב  כמו שאני הייתי רוצה. שייך לדת ולמסורת, אבל מהפינה השנייה. הוא יערוך חופה ויעלה לתורה ובכלל יתהה על אלוהים. ישנא את הדתיים, אבל יקדיש להם מחשבה. יכתוב את מה שהוא מרגיש, גם כשזה יוצר שערורייה ולהיות זה שמבקשים ממנו, זה ששואלים אותו, זה שעורך לו (ספר) ועשה בשבילו ("עם הספר") ומראיין אותו, גם אני רוצה ראיון עם הדבר הכ"כ חסון הזה, ואני רוצה לראיין אותו.

זו רק אני כשאני שומעת שלמה ארצי בשיר חדש, תוהה על איך הוא עדיין חי וכמה נשמות עוד נשארו לו להשמיע לנו, ולראות את דודו טופז מככב בטלנובלת עונה על המסך, זה לצרוח "אולי תמות כבר"?! ומצד שני להסתכל עליהם בהערצה שהם חיים את החיים גם כשנגמר המיץ ולכולם כבר נמאס מלחיות אותם ורוצים כבר לראות פרצופים חדשים.

את חגי לובר, שהוא כמו כמעט שחקן, אבל הוא מנהל את החלום שלי, שכמעט הייתי בו גם. הוא דתי ולא דתי, מוותר על עקרונות דתיים, מן הסתם. ועדיין פותח שעון שבת זמני לאלה שחולמים להיות שחקן.

להיות קורין אלאל, שרה מחורבן ומפורסמת למרות זאת. יכולה להיות גאה בזה שהיא שייכת לקהילה הצבעונית. לא כמו כל הדתיים שהיו רוצים להיות צבעוניים, אבל הדת כזכור, היא רק שחורים ולבנים.

חיה את כל הרצונות. רוצה מזה ורוצה מזה, להיות שייכת לכל העולמות. בכולם אני רואה את עצמי. מכולם אני נגעלת. ועדיין, מה ביקשתי להיות, הכל ולא כלום. להיות קרובה לאבא ולהתרחק ממנו כמה שאפשר..