מחשבות של בינתיים

מישהו כבר כתב.

"קשה לתאר מהם געגועים, תמיד צחקתי לשמע המילה. תמיד חשבתי, שאפשר לשכוח.

 אבל טעיתי; האמן לי, אין דבר כזה. להסתגל לחיים חדשים- כן. זה אפשרי

 אבל לשכוח את הישן- זה בלתי אפשרי. ואני רוצה לחזור, לחזור, לחזור... והמילה

צפה וצפה וצפה.. ללא תכלית, ללא תקווה, אבל תמיד דוקרת ומכאיבה."

יוני נתניהו

נדמה שאנחנו כבר מתגעגעים. אבל עוד לא נסעת לי וכבר החור מתחיל להתרגש באוויר.

אני אהיה רחוקה והמרחק לא יצטמצם בתק' הקרובה. אולי לנסיעה יש היתרון שלה- הגעגוע, ההבנה- היכולת להעריך את החיים כפי שהם. אנשים חיים תמיד בתחושת חוסר שכזו- חוסר שייכות, חוסר נפשי, חוסר, חוסר. והחוסר לא נותן את הערך לחיים, רק מגביר אותו.

כוח החיים דוחף אותנו להמשיך את הקיום שלנו- ואולי זו הסיבה, כתב יוני, שאנחנו עדיין חיים, למצוא תשובות לשאלות שמציקות לנו..

מה שבטוח, אנחנו כאן לא סתם כדי להעביר את הזמן.

זה ללכת בעקבות עצמך. לתור את עצמך. לחיות שגרה חדשה ואולי בכלל לא לחיות אותה ואולי בכלל זו לא שגרה.

התק' הקרובה נטולת הגדרה ולו מהסיבה שאינה ידועה.

אני מלאה מילים לאמר ואני מלאה במחשבות מתבלגנות. הכל אני רוצה לאמר ובעצם איני רוצה לאמר לך כלום.

אני רוצה לאמר שתשמרי על עצמך, שתדאגי לחיות את עצמך, להרגיש את עצמך. להתמקד באנשים שיחייכו אותך, שיאירו לך.

שתוכלי לראות בהם ניצוץ, שתוכלי לחיות בהם, בנוכחותם. שתוכלי להיות אמת איתם. שתדעי לקחת את הפינה של עצמך, להתבודד, לכתוב, לצעוק, לבכות- לבנות את עצמך. שתתחשבי במי שסביבך, אבל באותה מידה תחשבי רק על עצמך. שתכאיבי לעצמך הכי הכי חזק- כדי שתרגישי את החיים בתחתית, את האמת. שתעטפי את עצמך בחום ואהבה- שלא תִכְאַבִי לרגע ושלא שתהי בוכה.

אני רוצה לאמר לך שאני אוזן שלך כמו תמיד ושאני  ת-מ-י-ד  פה, אם לרגע תרגישי לבד. רק טלפון קצר, או מייל- מרחק נגיעה מכאן.

ואני שוב שלך, איתך. בך. אני רוצה לאמר לך שגם אם תצטרכי אוזן- אל תחפשי אותי. תחפשי את מי שאיתך, את עצמך ותאזיני. או שתכתבי לי רצף של מכתבים משם. (זו המחברת שאני מצרפת לך) על כל מה שעובר איתך, על כל מה שקורה. וכשתשובי לארץ, תעבירי לי את ספר המכתבים הזה.  אני רוצה שתחיי את הרגע ותנצלי כל דקה ומנגד אני רוצה שתסתלבטי לך בכל שנייה. שתראי נופים ותספיקי מה שאפשר, או שבעצם חיי לאט, תחיי את הקצב שבך, את המזמור שלך ומה שתהי שם- זו תהיה את!

אמר לי פעם בחור חמוד את המשפט מהסרט "החוש השישי":

I see dead people they don’t know they dead..." "

וטען שכל אחד היום יכול לאמר את המשפט הזה ולהרגיש אותו. או לפחות להיות אחד מאותם מתים מהלכים. 

הטענה שלי הייתה נגד, השאלה מה המקום שלך. אם את תחליטי לא לחיות את המציאות, אזיי שתראי את סביבך מתים.

ואם תחליטי לחיות את המציאות הקיימת- כל שסביבך יחיו גם הם.  תחיי כל שנייה מהמסע הזה. בכל רגע נתון, תסתכלי על עצמך מהצד ותראי אם את חיה  נכון, או שבעצם תני למציאות לזרום. הכל מהכל, בעד ונגד. תעשי כך ואל תעשי בעצם. אבל הכי חשוב בעצם-  הוא מקום ההנאה שלך, או מקום ה"אני" שלך- שיתעצם. תפגשי אנשים חדשים, תראי עולמות נוספים, תפגשי בדעות, תתאהבי באישיות,  בתרבויות- בקהילות. בשום- אופן אל תחזרי לי ברסלבית, או שבעצם אם תחזרי כך- זה הכי טוב לך. אני סומכת עלייך שתתני לעצמך, מעצמך, את עצמך ותפיקי מכל דבר- הנאה, כאב, שמחה, חיים, מחשבות, רעיונות, כיוונים, הבנות, יכולות, אהבות, פרידות,  תובנות- ואמונה בעצמך, בסביבה, במשפחה, בה'- ובכל מה שמכיל אותך, שייך לך, אוחז בך ומאפשר לך. תתנסי במה שאפשר-  תראי את הכל, תחווי הכל ובעצם גם היזהרי.  תדאגי לעצמך, תיזהרי לא ליפול.

הייתי אומרת לך בנק' זמן אחרת, תחללי שבת, היי כופרת- תהי זונה  (וסליחה על המילה) אפילו לשנייה- רק בשביל התחושה המשחררת, המנטרלת אותך מכל דבר ומכל מסגרת. אבל לעולם תסתכלי בעצמך ותראי בנק' שאת בתוכה- את התחושה שלך כשתצאי ממנה ותמשיכי מכוח אותה נקודה. תמיד הסתכלי קדימה ובאם תראי חרטה באיזה ממהלך בחייך, במסע. אם תדעי שצער ואכזבה מעצמך, יהיו מנת חלקך ברגע של ניתוק מעצמך- התרחקי  מאותו שחרור שחלילה יהפוך אותך לעבד של מצפון.

הייתי אומרת, אם היינו שייכות למסגרת אחרת. תתנשקי איתו ואיתו, תתכרבלי בבחור החסון שתפגשי באיזה יום ראשון, תתפנקי בתוכו, תשוחחי איתו עמוקות על הכל, תפתחי אותו, תיפתחי איתו ובעצם, אל תעשי את כל אלה. תשמרי את זה לאחד שיבוא.

תשברי לעצמך קצת כללים, תשברי את המסגרת  הנוקשה. אַת של עצמך עכשיו. לבד.  בלי מסגרת, בלי בושה.

תוותרי לעצמך קצת, רק כדי לדעת איך את מרגישה.  תרפי מהנק' הנוקשות ותקשי על הנק' הרפות. תנצלי את הזמן הזה להכיר את עצמך בכל המקומות, בכל הנקודות ובכל האפשרויות. ולעולם תאהבי את עצמך ותקבלי כל החלטה שקיבלת לעצמך.

אנשים רואים שלמות אישית, חווים אותה. ואוהבים אותך ורוצים בך- כשאת, עצמך- רוצה אותך.

תתפללי לה' בכל הכוח-  במילים שלך, לפעמים, מהסידור הידוע. ומידי פעם,  הרפי מהסידור הקבוע והרפי מהתפילה- רק כדי שתחושי איפה את נמצאת ואיך את מרגישה בכל ההרפיה.

אל תשקרי כדי למצוא חן- ואל תוותרי כדי להשתייך. תמיד תהי את- כשאת שלמה בעצמך.

השתדלי למצוא לך אדם שיכיל אותך-  את הכל-  את המצבי רוח, את היכולת לחלום. שיכיל פילסופים, מחשבות והרהורים.

שיבין אותך. שילך איתך יד ביד.

או שבעצם, מה אני בכלל יודעת. תעשי מה שאת רוצה, מה שאת מרגישה או מה שנכון לך אותה שנייה.

אני בטח אשכח את הדמות שלך, אז תשלחי תמונות שאראה אותך, שלא תשתני לי  בטעות או שפתאום לא אזהה אותך.

את בטח תחזרי לפה עוד כמה חודשים- אולי שנה. והכל יהיה אותו דבר.

 ואני אכתוב לך לשם וכך תהיה לשון המכתב:

"החיים פה בארץ משונים כ"כ. זה כבר זמן שאין פיגועים פה, גם אם שם מקצינים  דברים רחוקים, זה לא כך. המחבלים לא מצליחים להיכנס לפה, ואולי כבר הפסיקו להבטיח שם סקס המוני על גג העולם, או כי נגמרה המכסה של בתולות עם רעלה, או שלבתולות יש בני סלע אלוהי ואישי. וכבר הרבה זמן לא רצחו איזה ראש ממשלה, לא בחור דתי, לא שב"כ. סתם שגרה מוזרה. את אולמרט כבר היה עושה איזה רעי חורב, או עמירוש אחד, אבל משהו כ"כ אדיש פה שאף אחד כנראה לא זז. ההפגנות אותו חרא,  רק שעכשיו זה כבר לא מפגש בני עקיבא של כל סניפי העולם, אין לך את מי לראות שם חוץ מאיזה זקן אחד שמנסה להתסיס את כולם.  הדייטים, ככל שהזמן עובר, רק נהיים מוזרים יותר ויותר, נפגשתי עם שְרֵק ואפילו עם אַלְפִי, על קופיקו הצלחתי איכשהו לוותר. ואמא שלי כבר לא מכינה קציצות כל יום שישי. בקפה קפה, כבר אין יותר מידי מה לעשות, הוא נהיה מפוצץ כמו קפה נטו לפחות. השכורה, אותו דבר, אותן בנות, אותם אורחים, שום דבר לא השתנה, הכול היה כמו שנשאר. את תחזרי לפה בסוף, אחרי חצי שנה עגולה, אולי קצת יותר, אם תמצאי איזה אטרקציה שעדיפה עלינו, עלי ועל כל השגרה המוזרה ותגלי רק עוד כמה קילו עלי ואיזו תספורת חדשה. אם אני אצליח, אני אכנס לכלא, על איזה שטות שאני אעשה, כי אני רוצה כבר שינוי בחיים הריקים האלה וגם ככה אני כבר אסירה של העולם הזה. בתא הקולי שלי, אני כבר לא יכולה לקלל את מי שמתקשר, כי בעבודה מתקשרים אלי כל היום. אז אם תתקשרי ותשמעי קול חינני של ילדה טובה, זו עדיין אני, אל תנתקי, פשוט תשאירי הודעה."

אז אני אהיה עדיין רווקה נדירה ואולי הרזומה שלי בבחורים יהיה קצת גדול יותר, לא נורא. אני בטח אצא עם אותם הכונפים. ורק יצמחו לי עוד ועוד שערות לבנות. ואני אעבור ואעבוד בעבודות מזדמנות, כי יימאס לי, או כי סוף סוף כבר יגידו שאני לא יעילה לעול"הז ויפטרו אותי.

ואת, מה יהא איתך?! אולי פשוט לבקש שתחזרי כפי שהלכת, אל תשתני לי או שזה כבר מאוחר?! עצם היותך על המטוס מדגישה את השינוי שאת הולכת לעבור- ולבקש את שהיית, זה וודאי כבר לא יחזור. הלוואי  שאדע שטוב לך. שאת עוברת את התהליך לו ציפית. שאת מחייכת, שאת חיה. שאת מתקדמת אל עבר עצמך, שאת מסוגלת כבר קצת להגיד אני חיה- אני חיה אמת.

אני אחפש אותך- וודאי. בכל מקום אפשרי. בכל רגע נתון, אני אחפש וכבר לא אמצא- כי אינך פה,  את רחוקה. ואני אלך לביה"כ ולא תהי שם וגם בטלפון לא תעני לי כי זה יקר. ושבתות יהיו ריקות- ואני כבר אדאג לך מלא  דאגות. ואת בעצם תתפנקי על עצמך, עם עצמך- כשאני יאכל את עצמי. או כמו שהפולנים  אומרים: "אין בעיה, תיהני לך. אני אמות לי כאן ואת תיהני .."

אז אמת. תיהני לך, בזמן שכל הנשואות שלנו, יעשו עלי פרויקט שידוכים שנתי. ואיך ההוא היה אומר, את זוכרת, זה מפעם:  Do life! 

אז תתגעגעי רק. רק תתגעגעי.

אני כבר מתגעגעת, בטירוף. שתדעי.