מחשבות של בינתיים

אם היית עומד מולה, או יושב לקפה. היית נדהם ממנה. העיניים שלה שובות והיא מדברת על כל נושא.

היא חלום שלא התגשם לאף אחד, כי היא יותר מידי בשביל סתם כזה. והיא מוכשרת כ"כ, אנרגטית ממש, חיה כזאת, כמו שאני אהיה. אתה רואה אותה ואתה נמס.

"החורף קר מידי והיא יפה מידי וגם יודעת את זה" הרגליים שלה נעולות בגזרה איכותית. ומשם כבר למעלה, יש לה גוף שהיית רוצה. והיא לובשת את מיטב האופנה של דיזינגוף,

זו שעושים בהתאמה. והיא עשתה כבר את כל מה ששום אישה לא תספיק בחיים כפולים מזה. היא הגיעה לקצה של עצמה מבחינת היכולת והיא בעמדה טובה בחיים.

יש לה הכל ואתה תרצה שההכל הזה יהיה שלך יחד איתה. ואתה אפילו לא תאמין שיש עוד שפיות בגיל שלה והיא דתייה כ"כ. פתוחה כזאת, אמיתית. עם חוש הומור של בחורה איכותית.

אבל היית יושב שם מולה ומגלה שאין סיכוי לזה. היית רואה כמו כולם ייאוש. כבר כולם התייאשו ממנה. כבר כולם התייאשו בשבילה. בכל מה שנגע אליה, היית רק מאבד אמונה.

ואולי, אם רק היית בוהה בה, בוהה לתוכה, רואה אותה כפי שאחרים ראו אותה בצל האמונה, היית מבין שהפזיזות הזו לא נכונה.

כי בגיל שלה, גם אני הייתי מתייאשת. ובמגזר שלנו, שידוך סוג ז' היא כבר לא הייתה מקבלת. אז שתתחתן ותשתוק. כי יותר טוב מזה, היא כבר לא תוכל לחטוף. כי אם היא לא התחתנה עד עכשיו, זה בטוח אומר שמשהו לא טוב. ולך תסביר למישהו שהיא יותר מסתם ושהכול תקין מידי ושהגיל הוא לא מדד תקינות. אבל למי תסביר כשהכל נשמע רק טוב.

אז כולם לחצו. והיא התחתנה, אף אחד לא יגיד בקול שהיא התפשרה. פרפרים לא היו שם, גם לא געגועים. אבל בכ"ז היו שם בסוף זוג נשואים.

בדייטים הוא היה נראה נשמה. סופ"ש במלון יוקרתי, מסעדות עם חיות בשחיטת אונליין. ובכלל, הוא הפניק אותה במתנות בלי סוף. ואת ההורים שלה, הוא ידע לקנות.

הוא הביא לאמא שלה פרחים, לאבא שלה הוא קנה שִיבַס טעים וזכר את כל שמות האחים. הוא החמיא לה לידם. עשה מה שצריך לעשות, ידע את הכוכביות הקטנות ושבה את כולם.

הם התחתנו ועם הזמן הבנתי שהוא לא יודע את כל הסודות. במיטה הוא מרובע מידי. בחיים הוא קמצן מידי והוא סוחב איתו חיים שלמים של בעיות. ובכלל, רק בסדר לה במציאות הזאת. אבל הפיקניק כבר נגמר מזמן, היא אומרת. ועכשיו צריך לחיות.

את החצאיות הקצרות הוא ניפנף לה. וכשהארתי שזה דווקא מחמיא לה, הוא טען שהיא לא צריכה להחמיא. מספיק שתחמיא לו בחדרי חדרים, הוא יחמיא את עצמו והחיים יחמיאו באופן כללי. על אדום הוא העיר לה ועל חולצות עם מחשוף הוא דרש גופיה. את כיסויי הראש הוא דרש בצורה מלאה וכשהיא רצתה לקנות לה איזה בושם, הוא כבר טען שיש לה את כל המחלקה. הוא קבע לה עובדות בבית. ובכלל לא נתן לה להשחיל מילה.

מרגע לרגע, ראיתי אותה נכבית מולי ונראית לי פתאום שונה.

כשהיינו יוצאים יחד כל החבורה, הוא נישק אותה, מיזמז אותה וגרם לכולנו להרטיב מקנאה. הם עשו חשבון משותף כמו כל זוג נשוי אמיתי. והוא ניגש לכל תנועה שם והכתיב מחדש איך נעים. כל ערב היא צריכה לחזור עד שעה מסויימת, להשאיר על הגז אוכל טרי. וכשהוא יבוא, להיות מאורגנת, להיות מאופרת במיוחד בשבילו. ולחכות לו ולחכות, עד ששעה 23 תבוא.

ואז הוא יגיע, יאכל ויעיר תיקוני תיבולים ותיקוני מתכונים. מידי פעם הוא יכריח אותה לחכות במיטה, יפתח לה רגליים, יגמור לה בפנים. הוא יהיה מנומס ויגיד לה תודה. ישים לו נמנמת ויפרוש לשינה. והיא תמשיך את הערב, בוהה בתקרה. לפחות ב5, הוא קם לתפילה.

והיא לא תאמר לאף אחד שרע לה. כי עד עכשיו כולם דאגו לה. אז גם עכשיו צריך להדאיג?! ויהיה קשה להבחין. אבל משפט פה ושם. שרק בסדר. ושיש קשיים ומתגברים. ושהיא כרגע לא רוצה ילדים, למרות שהשעון מתקתק והיא רצתה לפני שהם היו נשואים. כל אלה הדגישו שיש דברים רקובים. היא כבר לא מחייכת כמו פעם, היא מתעקשת להישאר כשנפגשים החברים. ובכלל, היא כבויה. היא כבר לא אותה חלום איכותי שתרצה שיתגשם לך בבוקר היום.

ואני, מה אני, מה כבר אוכל לעשות? לשתוק לא יכולתי ומילה זו חדירה לפרטיות.

אמרתי לה, ביננו, שנראה שהיא טרודה. אז היא תירצה את הלחץ שעובר עליה בעבודה.

וכשהנחתי לה ורק אמרתי שמבט עצוב לה, היא טענה שהיא עמוסה ושדברים מסתדרים אט אט יותר ממה שהיא חשבה. 

סיפרתי לה גם על יעוץ זוגי, אבל היא מושלמת מידי להסכים איתי. והחיים שלה, ממשיכים כרגיל. באותה המתכונת, באותו הצמצום, מכבים אותה למוות, עד שלא יזכרו ממנה כלום.

לפעמים גם הידיעה שמישהו מרגיש אותך, שמישהו חושב אותך, דואג לך, איתך- תיתן את המזור הנפשי לכל מצוקה.

ולא, אין סוף טוב לסיפור הזה. אבל יש ידיעה. הסביבה שלה מודעת ואנחנו שומרים עליה.

ההורים שלה, החברים שלה וכל מי שמקורב, מודע. נמצאים שם, זמינים לה. בידיעה ברורה.

וכבר כתבתי על משהו דומה, ידוע.