מחשבות של בינתיים

אני מתביישת בי. בושה עצומה. אני לא יודעת איך להכיל את עצמי באותה ידיעה.  איך לחיות עם עצמי בשקט, אחרי הבנה שכזו.

לא אומרים דברים כאלה בקול רם וגם לא צורחים אותם. זה מסוג הדברים שעדיף לא ללחוש, כשאתה מגלה על עצמך. שלא יתפסו אותך בנקודה רגישה. ושלא יתפסו אותך. ושאני רואה אחרות בנקודה הזאת, מציף אותי בוז טבעי.

אני תלושה מעצמי. מנסה למצוא את החיבור לאני שבי ולא למצפון, למוסר ולאידאות שלי.

איפה תאי הוידוי של הכומר, כמו בסרטים. שאתה הולך, משתין להם את החטא וממשיך בחיים?!

פתאום הנצרות קורצת לי, רק בשביל שאוכל לחטוא, לחרבן את החטא ולהמשיך את חיי בניאוף בוטה.

איפה בית המקדש, שכשארצח לו עוד איזה ילד קטן לבטלה, אקריב קרבן והכל יתבטל לו, ואיפה יום כיפור שיגיע בכל סופשבוע רגוע, יחד עם גלגל"צ, ויאפשר להמשיך לשבוע שאחרי. איפה?!

"נשלמה פרים שפתינו" זה מה שנשאר?!

תחשבו על הסצנה:

-אבא רצח את הבן שלו כשתפס אותו עושה סקס עם הפילגש שלו. הוא בא לכומר, לתא הוידוי.

ואומר: "סלח לי, אבי, כי חטאתי"

והאב מוחל. רק שיצליב את עצמו וידליק למריה איזה נר. והאבא ממשיך כאילו כלום. אין ייסורים, אין מוסר ואין מצפון. 

-גנבת את האייפוד לחבר שלך. אתה פותח סדר קורבנות. זז לאיזה הר, מעלה קרבן לטאטע. האייפוד אצלך והמצפון עלה השמיימה, היישר לאבא שלך. מה שנקרא: תם ועוד ממש נשלם.

והיום. אני מתביישת בי. בושה עצומה. ואין שעון שבת ואין איזה רב, כומר שיעביר אותי, שיוציא אותי זכאית במשפט המצפון שלי.

איפה הימים ההם, בהם היינו קובעים פגישה עם ראש הישיבה, או ראש המדרשה ופורשים לפניו התחבטויות שבנפש?

איפה הימים בהם היינו מחכים לרב בכניסה לבית כנסת, בכניסה לבניין, רוצים לשאול שאלה קטנה, להיוועץ בו, לדעת אם אנחנו בדרך הנכונה?

היום, אם יש לי שאלה, אני אשאיר הודעה קולית או sms מוצנע. או אגש לגוגל, שהפך להיות הרב הזמני: "אפשר לעשות סקס גם כשאני דתיה רווקה?" מי יהיה שם להבין את כל התהליך שקדם לשאלה, לדעת מול מי המענה הפרוץ ולתת כך סתם תשובה?!

וגוגל יענה לי, ז"א הרב גוגל, סליחה: "את יכולה.  פרופ' צבי זוהר נותן היתר לזונה."

ההבדל הוא, ואולי פה יש כבוד לטכנולוגיה האינסטנטית, שכבר אין בושה ואפשר ומותר לדעת הכל. רק שלחי הודעה, רק תרשמי לגוגל שאלה. וכל המידע יופיע לך בכמה קישורים או במענה קצר ללא דרישת הזדהות חזרה.

אבל תחושת המצפון מנקרת. אוחזת בך ולא מרפה. במיוחד כשאת מגלה על עצמך את הכי נורא.

ואין רב שיפתור לך את זה בהודעת טקסט קצרה. אז מה עדיף, אז או עכשיו?!

רב וירטואלי, או רב של ממש, היכולת להעיז ולדעת, או התמימות של ימי הקדם, של פעם?

ואני, מתביישת בעצמי. כי גיליתי, כמה שלא רציתי. שאני שטחית. ורדודה. ושמה שאני חושבת וכל מה שאני מתעסקת בו ורוצה, זה דברים שלא שייכים לאף בחורה שהיא באמת דתיה. ואם הייתי שייכת לעולם שחייתי בו כמה שנים לפני, הייתי מרימה טלפון לראש המדרשה, קובעת איתו דייט בבית שלו, או בקרוואן המדרשה ושוטחת לפניו את כל הסדום והעמורה.  אבל היום שום sms לא יפתור לי את זה. גוגל גם לא יכול לעזור.  אני אשאר שטחית. אשאר רדודה. ואשאר דתייה נדירה מתוסכלת בכל המגזר, בכל הארץ ובכל התורה כולה. כי אין לי קרבן להקריב על הרהורי החטא שלי ואין לי כומר לרוקן את אלה, שיצליב אותי. ואין לי יום כיפור קרב ובא. רק אותי, את הבושה שלי ואת הידיעה שאני שטוחה.

ואתם תגידו לי לסתום את הפה. שאסור לי להגיד את זה, שאני כותבת יפה. שאני סוף סוף מוציאה טון החוצה, טון שונה. שאני לא נדירה, שכמוני יש כ"כ הרבה ושאני פשוט היחידה שמדברת על זה. אבל ביננו, בלי שאף אחד ישמע, זאת האמת ורק עכשיו גיליתי אותה. ואני שונאת את האמת הזאת, כי אני שונאת שטחיות. אני יורקת לה, אני בזה לה. מתעבת אותה. אבל כשהיא שייכת לי, זה בסדר, זה אחרת, זה לא כמו השאר?!

אני מתביישת בעצמי. ואל תגידו לי שזה לא נכון ושזה לא מותר.