מחשבות של בינתיים

-יומולדת 24-

עוד מעט תהי חצי זקנה ואף אחד עוד לא היה בתוכך, אף אחד עוד לא חי אצלך שם.

את יודעת, תמיד אני יושבת לכתוב וכותבת מילים שרק ינסו לתאר את מה שאני מרגישה. נדמה לי, שזו פעם ראשונה שאני אתאר בדיוק ואַת בדיוק תביני את התחושה. אני מזילה דמעה עכשיו, זו רק דמעה אחת אומנם, אבל כל התחושה שאיתה, עד שהדמעה יצאה, תחושת לידה כזאת בגרון, בפַּנים, בעיניים. תחושה צורבת, מתוקה, חונקת, מתרגשת, משחררת. דמעה.

אני מריצה שנים אחורה וזה כמו לא זיכרונות, זה כמו כעת. זה חי, זה נושם ואני מרגישה אותך בכל רגע. בפעם הראשונה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שלך, בטח את גם זוכרת. עמדת על השרפרף באמבטיה, הסתכלת בראי עם כל המשחת שיניים שהקציפה אותך ושאלת את עצמך אם את מכוערת, בסוף הסכמת שכן.

אני זוכרת איך היית הולכת לאסוף את אחיך מהגן, רק כדי לראות את בנצי החמוד והקטן. אני זוכרת את הגננת שהייתה עושה לך לא נעים ואת אמא שלך שהפלתה בינך לבין האחים. אֵת שְחשבת שאת יחידה בעולם, או שהכל נברא בשבילך, או שאולי את כמו בובה בעצם ואף אחד לא מתייחס לקיומך.

את הפעם הראשונה שחצית את הכביש והנוסעים כמו עצרו מלכת, העולם קלט אותך ואת לא האמנת שאת שייכת. את הפעם הראשונה שנתקלת במילים לא יפות ואת הסוטה שהיה מתקשר לציבורי ביסודי ואומר לך כל מיני מילים מגניבות. כבר אז התחברת לסטייה וענית לטלפון כל הפסקה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראית נשיקה בטלוויזיה ואמא רק צרחה שלא תסתכלי-  בזמן שהיא בהתה ורצתה.

את הילדות המוזרה שלך, רגל פה, יד שם והרבה דמעות, בעיקר בגלל שהוא חזק. את זה שכולם הלכו לעזרא ורק את לבני עקיבא.

את הניסיון שלך להיות כמו ולחכות את. את הכתב שלה ואת הש' שלו. את הדיבור הילדותי שניסית לאמץ כ"כ חזק. את הפעם הראשונה ששמעת שיר שהוא לא חסידי והוא לא פריד-בן דוד- חסדאי. את הפעם הראשונה שהערצת להקת בנים וחגגת לו, לחתיך הסולן, יום הולדת כל שנה.

באמת חשבת שהוא יבוא לארץ ויקרא לך מהבמה?! אויש, את משהו. את נדירה.

את הווקמן שנדחף לך לאוזן ואת השחור שלבשת כל השנה. את הפעם הראשונה שלבשת מכנס שהוא לא להתעמלות ולא לפיג'מה והוא אפילו קורדרוי- דגמ"ח. אני זוכרת את בנצי נותן לך יד ואת נדב מנשק לך בלחי, כי את לא מתנשקת, אמרת לו בת 8, "עד גיל 16, או עד שאתחתן".

אני זוכרת, איך גילית את היין בצורה הקיצונית וגם כשאז, הכי שיכורה, הבהרת לכולם שאת בחורה דתייה. את הפעם הראשונה שגילית שאת יכולה לרגש את עצמך מבלי עזרה של אף אחד. רק פנטזיות, דמיונות ודברים כמו כרית ושמיכה. שחשבת שאת מוזרה ושאת גם בטח היחידה, עד שקראת ראש 1 ומעריב לנוער וגילית שכל אחד בגילך עושה וחושב דברים דומים לשטויות שעברו לראשך.

אני זוכרת איך הסתכלת על בת דודה שלך שכבר לא שעירה ברגליים והגבות שלה הן שניים. איך השווית בין הרגל שלך לרגל של פרה והפנמת שגם פרה יכולה להיות יותר יפה. וגם יותר רזה. איך לא העזת ואולי בצדק ללכת עם חצאיות קצרות, כי חשבת על מה שיגידו וכמה שזה לא אסתטי רגליים שמנות וחשופות. אני זוכרת איך לקחת סכין גילוח והסרת לעצמך את כל הגבות בטעות ואת השפם הקבוע. כמה ניסית להאבק כשאמרו לך שאת שמנה וצמת ימים ולילות, כדי להיות קצת רזה.

את הפעם הראשונה שקיבלת מחזור ובכית שם לילה שלם, כשהבנת שזה לא דקה אחת אלא חיים שלמים של לדמם. את החזה שלך גדל ונהיה כבד משניה לשנייה, את השערות שצומחות בכל מקום שצומחות לאישה. חשבת שאת היחידה שצומחת שם ופחדת שאת איזו גורילה, עד שראית איזה סרט כחול וליפה שהתפשטה שם, היה שיער, שהיא לא הורידה.

אני זוכרת שהם לא האמינו לך. אף פעם. שהם צחקו עלייך והפכו אותך לסמרטוט של סתם. אני זוכרת אותו. את הרב ההוא שנראה כמו שודד ים והגיע לאמא שלך הביתה. איך הוא נכנס איתך לחדר והפשיט אותך ורק רצה למרוח לך שמן. אני זוכרת שהיא לא האמינה לך, שאת אמרת לה ולכולם ואני זוכרת שהם העדיפו להתעלם ממך, שהם העדיפו לחשוב שאת מדמיינת. כמו תמיד. כי זה הכי קל.

אני זוכרת כמה היה קשה לך וכמה כבר לא, לאחוז בחיים. אני זוכרת שניסית בכל מיני דרכים, 10 אקמולים, ישיבה על אדן החלון שעות, בתקווה שה' יעיף אותך לכל הרוחות. אני זוכרת כמה הרגשת שונה ועד היום. לא האמנת בעצמך, חשבת שתשימי לזה סוף.

ימים של בכי, של ריקנות, של תחושת המוות הקרוב. אני זוכרת איך ישבת כל שנה ועדכנת את הצוואה שלך מחדש, למי הפוסטרים של הלהקה ילכו ולאיזה עמותה תישלח הצדקה. אני זוכרת את הכאב, אני מרגישה אותו עדיין, הייתי מתה להיות איתך שם, צמודה לך, מושיטה לך יד בכל רגע כזה. מראה לך את האח"כ, לא את מה שעכשיו ואת מה שקשה. אבל לא הייתי שם להציל אותך, אני יודעת וכמעט כמעט שאבדת לי.

ראיתי אותך יום- יום נכבית לי, מתייאשת, ראיתי אותך מתאהבת ונעלבת, ראיתי אותך יוצאת עם כל בחור. אפילו שְרֵק, היה אופציה.

ראיתי אותם מכאיבים לך ואותך שותקת. והייתי שם, ראיתי ולא יכולתי לגשת, להגיד שעוד שנייה זה באמת יהיה בסדר. עמדתי לידך בשרפרף באמבטיה ואמרתי לך שאת יפה, שאת כ"כ מהממת ואת לא שמעת אותי. ראיתי אותך יושבת שם על אדן החלון, ישבתי לידך, אוחזת בך שלא ליפול.

אני רואה אותך היום- ונדהמת. את עוד פה. לא אבדת. ואת עושה למען כ"כ הרבה. אני יודעת, את עוד לומדת לאהוב את עצמך. את מקיפה את עצמך בחברה נכונה. משפיעה, מגשימה חלומות קטנים ומנסה לחיות ולהיות שמחה. את מצליחה. בלי קשר להיותך הבת של- אחות של או בת למשפחת המומינים שלך. ואת אוהבת, את בן אדם, אף על פי העבר ובגללו. ראיתי הכל, באמת. התרגשתי איתך, שמחתי איתך, כאבתי וכעסתי כל רגש שלך וידעתי מה טומן לנו העתיד המשותף, ביום בו תסתכלי עלי ותכירי בי וחיכיתי לך, יקירתי. חיכיתי.

ויום אחד את הסתכלת בראי וכבר לא היית צריכה שרפרף, כי כבר גדלת. עמדת לפניו ושאלת את עצמך את אותה שאלה ששאלת באמבטיה, אז. וסירבת. חיבקת את עצמך וחייכת להשתקפות שלך ואמרת לעצמך אני לומדת אותך, כל יום מחדש, אני לומדת לאהוב אותך. ואז- ראית אותי, סוף סוף, את עצמך. סוף סוף אַת הכרת בקיומך.

ועכשיו שהוא אמר לך שאת מיוחדת, לא היית צריכה לשאול "באמת?" את פשוט יודעת ואת כבר מכירה בעצמך.

עוד שנה, את יודעת. את כבר תהי חצי זקנה. עשית הכל, אמרת הכל, אבל עוד לא גמרת איזה בחור. טוב, אולי גמרתי איזה אחד או שניים, אותם. אבל לא גמרתי, לבד או בגללם. ועוד מעט תהי חצי זקנה ואף אחד לא ביקר אצלך שם. אני לא מוכנה להיות חצי זקנה עם תחתונים ריקים. ואם משהו לא יבוא בקרוב, אני אכניס את עצמי בפנים. ותהיתי לעצמי על הבושה הזו שכבר עברה לי. התפשטתי מכל הבחינות, קילפתי כל פיסת בד שעטפה אותי וגוננה לי מעצמי. הכרתי את עצמי בהרבה מובנים, למדתי להיות כנה עם עצמי וגם עם אחרים. אבל לאונן מול כולם, לצווח את זה?!  התביישתי.

הייתי מוכנה לשכב עם אלוהים, שאלוהים ירד לי, יגמור אותי, ירגש אותי מבפנים. הייתי מוכנה לאנוס כמה גברים, לעשות להם מה שהם עושים עם עצמם בחדרי חדרים. אבל לאנוס את עצמי, לדעת אותי?!  אסרתי על עצמי, התביישתי.

רק לגברים מותר לאונן, או רק לגברים מותר לדבר על זה? נשים עושות את זה, נשים מאוננות ונשים מחפשות את הריגוש הזה. אם הן מודות, בד"כ לא. בד"כ הן משקרות.

"יש דברים שהצניעות יפה להם" צוטטה את עצמה הזונה הראשית. ויש דברים שלא כולם צריכים לדעת, זה נכון. אבל התסכול בלהרגיש נדיר, חריג ולא בנורמה, הוא תסכול מתמשך ויש לנו על מה להיות מתוסכלים מספיק.

מתנה נפלאה קיבלתי בבלוג הזה, אתכם. את היכולת לדבר מולכם, להתפשט מולכם ושעדיין תחיו אותי ואפילו תזדהו. ועל זה תודה.

מתנה נוספת קיבלתי חוץ מהקוראים החרמנים שלי וחוץ מאלה שרוצים שאפסע בשבילם בדרכים לא סלולות.

קיבלתי ספר. מקורא יקר שלי, נ'. שהראה לי שיש דרכים רבות להתקלף מכל מיני קליפות חברה פרימיטיביות ולא נכונות. להיות אמיתית יותר, או לדעת רק שזה אפשרי. ואני רוצה להעניק לכן, הנשים. מתנה אינטימית, מתנה שדורשת אמת. גם לנשואות ביניכן, גם לגברים הנשואים ביניכם, את הספר שהוריד ממני קליפות. "דברים שרציתי לגעת". ספר חובה בכל בית עם נקבות.

אני לא אומרת שכל אחת צריכה להתנסות ואיני נוטה לאמר שהקריאה מחייבת מלאכת יד. אולי נדמה פה, מהכתוב, מה ניסיוני. אך אשאיר לכם גרגיר של דמיון.

רק דעו שזה קיים, שאתן לא נדירות. ותקראו. זה קיים. ויש לזה שם-  "אוננות".

יומולדת שמח!

ברכות שוות יתקבלו בברכה.

הוראות לתגובות:

מאחר וזה נושא עדין ורגיש. ואני מודה שעֵמדתי עליו תמיד הייתה פוי ואיכס. נסו להגיב פה ממקום של אמת. ממקום בוגר, מקבל, לא בהכרח מבין, אבל גם לא מזלזל. כי יש אנשים שזה יפגע להם באינטימיות, בנשיות, בגבריות ואני לא רוצה לזה. שם בדוי יכול להקל לכם על תגובה אמיתית.