מחשבות של בינתיים

לא האמנתי שבסוף אני אהיה כמו כולם. אתם יודעים איך זה.

אתה בטוח שאתה שונה, חריג, מיוחד ותעשה פה משהו בעולם. שתישאר מוסרי, גם בעולם הגדול, אחרי כל האוניברסיטה ושאר בני עקיבא. שאתה תהיה טוב גם כשיחרבנו מולך וגם כשתימני יעבוד איתך. שאתה תשרוד אותם, אפילו שהם לא אנושיים ואתה תגרום פה למעשים מגונים חיוביים.

אז למדתי חינוך, כמו כל הדוסיות. כי שם האמנתי שאתרום את הבני עקיבא שבי, את האידיאלים שלי, הכי טוב, הכי פלצני.

כל הזמן ידעתי להגיד משפטים מפעולות. "אל תסתכל בקנקן, לעולם יהא אדם, אל תדון והווי דן". וגם הייתי מאותן נקבות שהיו אומרות "זיווג הגון ושורש נשמות".

אבל ה' עשה עימי חסד, בטח קראתם על החסדים שלנו כבר, והוביל אותי למקום של כולם, הבנאלי הזה, האדיש, הלא יוזם ולא פעיל. המקום הנורמאלי, הרגיל.

ואני בדיוק כמוכם, בדיוק כמוך. לא הולכת לשדרות, גם אם יפציצו אותם עוד מלא קטיושות, כי כבר חייתי בגירוש  ושום אידיאל שלי שם לא עשה מהומות

ואני יושבת מול לקוח וכבר לא רואה בן אדם, אני רואה דולרים בעיניים וכמה אצליח לשאוב ממנו הפעם.

ואין לי כבר זמן להתנדב, למרות שהיה לי פעם זמן לזה. אבל היום, כבר אין לי זמן לדברים בלי כסף, כי אני רק רוצה ממון ונהייתי כמו כולם, רודפת אחרי החיים, מנסה להתקיים, בין שכירות לבין דברים משעממים כמו בתי קפה, נינט וגברים חסונים.

ולפעמים, עוד יוצא לי לעבור בשכונות דתיות ולראות הלכה יומית במעליות. או לקרוא איזה מודעה על תהילים מחולק, או שיר השירים ארצי ואיזה ערב הרצאות על נפש האדם, על המשמעות לאן וכל ענייני דיומא שכבר לא מוגדרים אצלי מזמן.

ואני כבר לא מחפשת משמעות. אני רק רצה כמו כולם, או יותר נכון, עוברת עוד יום ועוד יום על הכיסא מול המחשב והטלפון ומשתעממת לי עוד משכורת סתם.

ואני רואה איזו מכונת משקאות עם פתק מודבק. "היו פה 2 שקל, אם זה שלך- בוא ותיקח" ואני צוחקת לי שבאמת יש עוד אנשים כאלה שלא רק מפרסמים נסיעה לקברי צדיקים, אלא באמת נוסעים, משתטחים ומתוודים. אבל בצחוק שלי, יש גם טיפה של עצב, שאני לא כמות אז, שאיני כמותם, אותם תמימים. שאני כבר מחוספסת כמו כל האחרים.

אפילו לנסוע לבקר איזה  צבא, לעמוד מול פצמר שהרגע נחת ולבוא לחברה לקפה, בזמן הפיגוע, ברחוב של אותם הרוגים לומדי תורה, לא עושה לי יותר מידי, חוץ מלהזיל זמנית דמעה. להרכין ראש של כבוד ולהמשיך את חיי באותה שגרה.

ואני חשבתי שאני אהיה אחרת, שאני אעשה פה משהו לאומה. שאני אצרח איזו סיסמה חדשה וכולם יעריכו אותי בזכותה. או שאהיה צדיקה מטורפת עם בעל רב וחסידות משלו.

אבל בסוף אני בדיוק כמוך וכמוך. אדישה לחיים, סוחבת אותם כמו כל האחרים.

ושורדת. משתלבת. בחיים.