מחשבות של בינתיים

האמת, גם אני חלמתי פעם להיות מפורסמת, או לפחות זאת שמלקקת למפורסמים. מכינה להם קפה, מנקה להם ת'ישבן אחרי ישיבה בחור המשחרר הנקרא השירותים, או אפילו רק בוהה בהם, לא דרך מסך, אלא דרך העיניים.

מצחיק, כי עובדה שעד היום זה לא קרה. אולי כי אף פעם לא חשבתי לזכות בפרסום שכזה, בזכות רעלה, שכבות של צניעות או איזה מכת חוטי חשמל בזאטוטיי. האמת שאפילו כוויות לא עלו במוחי ויש לציין שיש לי ראש מאוד יצירתי.

אני מנסה לשחזר עם עצמי, אם חשבתי על איזה סטארט אפ איכותי. משהו שיעשה אותי מפורסמת באופן קיצוני.

עשיתי תעניות דיבור שבועות, אפילו הלכתי עם גרביים צבעוניות (בתוך השורש).

אם אני אתאמץ, אני אזכור אפילו תקופה של שַלִים, השמיכות בשכבות שהיו באופנה והסתירו לגמרי איזה בליטה שרמזה עלי או הצהירה שאני מזכירה נקבה. ואפילו כמה כובעי צמר סרוגים בחורף שאספו לי את כל השיער ערווה שעל ראשי. צניעות בדיבור וצניעות פנימית, לא העזתי להוציא מילים כמו זונה וחזיה, או שרמוטה וסוטה. היו שם גם כמה תפילות שחרית איכותיות, ארוכות כאלה, עם מנגינות ודיבור עם הקב"ה והתבודדויות. אפילו הייתי בהתנתקות, עמדתי מול חיילים ונאמתי להם נאום הכי נשי, הכי אישי ואפילו המצאתי לזה דמעות. אז איך זה שלא התפרסמתי גם אני, כמו כל הדתיים שמצליחים להיכנס לאור הזרקורים העולמי. אולי זה כי אין לי 12 ילדים להתעלל בהם, לסגף אותם ערומים בשלג כל הלילה ברחובות, לראות דרכם סרט אירוטי מציאותי, של גילוי עריות, משהו עם רייטינג משפחתי כזה,  כי טלוויזיה זה לא חינוכי, ויש דברים שאפילו סרטים לא מסוגלים להראות. או כי אין לי איזה ילד להעביר אותו אימים ולקחת אותו למד"א כדי להראות כמו אמא מהסרטים.

חשבתי להיות בני סלע כזה, כמו של החילונים, אבל כבר יש כאלה, בתלמודי תורה, מורים בבתי ספר ורבנים מוכרים. חשבתי אולי לרצוח איזה איש ציבור, או איזה ח"כ, אבל כבר יש איזה עמיר אחד, שזכה מין ההפקר במחשבה על זה.

בקיצור, משום זוועה לא יהיה לי זכויות יוצרים. כי הדתיים היום חשבו על הכל. כדי להיות חלק, כדי להיות שווים.

אז אולי דבר אחד נשאר לי לנסות, להיות דתייה מין השורה, לא לעשות יותר מידי צרות, לא לבלוט מידי, פשוט לחיות בשקט.

את זה אף אחד לא חשב לנסות.