מחשבות של בינתיים

פעם היינו אגואיסטים כאלה בלאי.

התחלנו לדחוף רמקולים אישיים לאוזניים, קנינו מחשב אישי, אפילו קנינו טלפון אישי וויתרנו על הביתי, או הציבורי. אבל מה, היינו קבורים בתוך עצמנו, בונקר מוזיקלי, מילולי. הפעלנו את כל החושים בדרך הכי אינטימית. עם עצמנו. אכלנו מנה אישית, עשינו מנוי אישי שלא ניתן להעברה, קנינו כרטיס חופשי חודשי שכתוב עליו את השם הפרטי. תפרנו בגדים שיושבים עלינו בול. במידה אישית, קראו לזה. שזו עם הישבן או זה עם הכרס לא יוכלו למדוד, או אפילו לחלום.

היום, הגדלנו ראש, אנחנו אגואיסטים מקצוענים. את הנגן האישי, אנחנו נשמיע ברמקול החיצוני. שכל העולם ישמע, גם באוטובוס, גם בביה"ח וגם בתור לבנק באיזו המתנה, את האבי ביטר שלנו זועק, "תני לאהוב אותך, בת יענה". אפילו את השיחות שלנו, האישיות, אנחנו ננהל, מתוך רצון, עם כולם, בספסל האחורי של הבאס ובכיתה באמצע הרצאה ואפילו בסופר נשמע את האישה מתוך הספיקר אומרת לך שלא נתת לה מספיק אהבה. האגואיסט המקצוען של היום, כבר לא אוכל את המנה האישית לבד, אלא את "הקומבינה". ומשתדל לראות בדי.וי.די הנייד סרטים עם וויליום גבוה באוטובוס לאילת בשעת חצות לילה.

פעם הדתיים -לייט היו סתם חובבנים.

הכיפה היתה קטנה, תפילת יחיד, לא במניין ושמירת נגיעה היתה ההגדרה. בחורה היתה הולכת עם מכנסיים, החולצה עוד לא ב3/4.

היציאות שלהם, היו קצת שונות. הם הלכו להצגות מעורבות, סרטים, סטנד אפ וכל שאר תרבות עמים. הם נחשבו לערב רב בקרב הדוסים, או אלה שנפלו בין הכסאות, כאלה שלא יעשו ישיבה וכאלה שהתרחקו, כי הבית שלהם נורא.

היום, אין עלינו!  הדתי לייט נהיה רציני בעסק. הוא כבר לא יסתפק בלראות ריקוד מעורב דרך מסך או במה, הוא ילך לערב ריקודי סלסה כאלה. והוא כבר לא יסתפק בלשמוע סטנד אפ גס, הוא גם ידבר באופן הזה. הבחורה תבלבל את האויב ולא תלך עם מכנסיים, אבל גם לא עם חצאית, אלא רק עם מעין שילוב כזה. היא כבר לא תסתפק בשמירת נגיעה, אלא תמשיך ותזרום עם זה. ואם היא תדבר על איזו מחשבה פרובוקטיבית שלה, אז היא בכלל הלייט בהתגלמותה.

הגזמה או מקצוענות, זו השאלה?

האם אנחנו באמת כ"כ מקצוענים בזה. מחפשים את הגבול הדק של ההגזמה המותרת כדי להיות קצת יותר ממה שהיינו עד עכשיו?

ואולי, רק אולי, אנחנו חיים במציאות מוגזמת שכל פעם הגבולות הכלליים נפרצים בה, כדרך חיים, כהתקדמות, כהתחדשות?

להעיד על עצמי ידעתי, שהגזמתי את חיי. את הקיצוניות ואת הגבולות של עצמי פרצתי מזמן. אחרים יכולים לראות בי כאדם שאינו דתי. שאינו חי את הערך והמוסר שבתורה, בגלל כל הגבולות שחתכתי בשבילי. אחרים יעידו שאני דתיה כמו כולם, או יותר מרובם.

הדת למשל, היא פנימית. האמונה שבי, היא רגש. ומה שיש ביני ובין בוראי, אף אחד לא יקח לי. ואף אחד לא יוכל להגדיר אחרת.

המילים שאני נותנת כאן, המילים שאני ממלמלת, אורח החיים שלי הם דבר מורכב. עברתי כברת דרך מתכתובת של חיי תורה לרצון פנימי לחיות חיים מכח האמונה.

את השביל שפילסתי לעצמי, כאדם, לא כולם ראויים ללכת בו. יש שזה יהא בשבילם שביל בזוי, שלא מגיע לאבק שלרגלם ויש שהשביל הזה לא יכיל אותם, את הגוון השונה שלהם, את המורכבות שלהם או התמימות נטולת החוויות.

אנחנו חיים בעולם קיצוני, המגזים בבדיקת הגבולות שלו. כעולם, אנחנו כאלה. כאדם, אנחנו פרט מורכב שבודק את עצמו, פורץ לעצמו וממשיך.

אנחנו מוגזמים בהתנהגויות שלנו, אבל גם מגזימים בהגדרות שלנו את בני האדם האחרים ואותנו.