מחשבות של בינתיים

לא ידעתי אם נחזיק. אם נעמוד בטלטולי הדרך, אם נצליח את משב הרוח הבאה כתנודות הרגש העולה ויורד, הבא והולך.

האם יש בנו מספיק בשביל השני? האם נוכל להכיל את עצמנו כשאנחנו למען? הספק חדר אלי.

חששתי מהפער. מהגיל. מצורת החיים השונה. מדרך החשיבה האחרת. מההתנגדויות. מנק' המפגש שמתנגשות.

מכך שאחיה במין רגיל שכזה- בלי תחושות מיוחדות. אחז אותי פחד שלפעמים פרץ ולפעמים הוחבא היטב.

גיליתי עולם אחר יחד. נעים יותר, ידידותי יותר- מחייך. ריחפתי בעומק השיחות הרציניות וצללתי לתוך ההומור השטותי והשטחי.

אני מאבדת זמן שאני איתך, ("מה, כבר 05:00? איך הזמן עף כשאנחנו יחד, קציצה". בלעע!))

מוותרת לעצמי את ההובלה ההיא שכ"כ לא רציתי בה ("תתני לי להוביל לפחות בסלסה")

מאבדת שליטה בך. בתוכך.

לפעמים נדמה לי שאתה הבוגר בינינו. אתה מדריך אותי ואני שותה. מלמד אותי דברים חדשים שלא ידעתי, מושיט לי יד ועוזר לי לקום.

במגע היד שלך, המחוספס, הגברי- מתחילה אהבתי אותך והיא נמשכת ואינה נשכחת עד היום הזה.

לפעמים,אני שוכבת במיטה, חושבת עליך ועלינו ולא מבינה איך זה קרה ואיך זה כ"כ טוב איתנו.

למה ומדוע זה שלנו, למה זה מגיע לנו? ומלא שאלות מתרוצצות לי ואני עונה לי שאלמד להיות ראויה לזה.

שאלמד זאת ממך ומעצמי. שאלמד להיות אני.

ואני מניחה לשאלות- כי אין שום נתיב שיוביל לפתרונם. אני מתענגת על הטוב, על שנינו, על היחד.

ממך למדתי לצחוק, נשמה מלווה שלי. לצחוק אמיתי ולבכות משמחה.

למדתי מבט מהו ועיניים ושתיקה. למדתי ששתיקה יכולה לשחרר הרבה יותר פרפרים ממילה.

למדתי שפיוס שווה לפעמים את המריבה. למדתי שעבר יכול להיות אוצר או נכס ולמידה.

למדתי שיש מקום לחוסר ידע, שיש מקום ללמוד, לדעת ולהזדמנויות נוספות. ולסליחה.

שנינו מרגישים את זה. דרך ארוכה מאחורינו ועוד יותר מזה- לפנינו.. אבל היחד הזה שואב כוחות חדשים לחיים חדשים.

את המילה "אהבה" למדתי אחרי שהכרתי אותך. ונדמה שעוד לא הגעתי לכל האותיות שבה.

עד היום היה זה דבר מתהווה ונעלם, פעם מוצק בתוכי ומזוהה, פעם מתעתע וחומק-

רק השם, המילה, היה בכוחה לברוא את הדבר, לדלות אותו מהתוהו ולקבעו לתמיד.

כשאני איתך- אני גדלה ומתחזקת. כשאנלא איתך- אני מחפשת אותך. בחברתך זכיתי לחירות.

עד היום הייתי עבד לעצמי ולנורמות ולכל מיני שטויות.

הדבר היחיד שאני יודעת זה שאיני יודעת. ולשם שינוי, הידיעה הזו מרגיעה אותי.

הרוגע, השלווה, ההבנה העמוקה, החיוך והאהבה הפשוטה- כזאת הייתי רוצה להיות.

אני אומרת לי. ושמחה שיש לי מזכרת כזאת בדמותך.

אני יודעת, אתה תהרוג אותי בכל הציניות שלך, תקבור אותי על הרומנטיות ועל שהעזתי לכתוב לך.

שאני צווחת קבל עם ועדה שאני אוהבת אותך ושאני קיטשית ונקבה. אבל מצידי שכל העולם ידע.

אם אתאבד או אמות בטעות- אהבתי אותך. 

תודה שאתה איתי, נשמה מלווה שלי.

יהארצייט שמייח, קרפד.